דיברתי עם כמה חניכים (שדי נבהלו ממני משום מה) ואמרו לי שאנני בזירת האימונים, אז לשם התקדמתי.
שהגעתי ראיתי אותה יחד עם הנערה בעלת השיער השחור.
"אנני גרין אנחנו צריכות לדבר" ברגע שהיא שמה לב לנוכחותי. עינייה שידרו פחד.
"מ...מה את רוצה ממני"? היא שאלה בגימגום, הנערה השנייה הניחה יד על כתפה של אנני "את בסדר"? היא שאלה אותה, היא הנהנה. באותו רגע התחרטתי שבאתי. הנערה עם השיער השחור הייתה מפחידה. בלעתי את הפחד ודיברתי"אני צריכה לדבר איתך ואין לי את כל היום".
"בסדר אני באה" היא אמרה, היא עקבה אחרי לביתן האדס.
הביתן היה ריק, התיישבתי על המיטה שלי והחוויתי על המיטה השנייה בידי, מסמנת לאנני לשבת.
"איך מצאת את המערה של סבתא?" דיברתי בלי עיקובים מיותרים, המערה מכוסה במריחואנה עלתה במוחי. "סתם הלכתי ביער והגעתי עליה" תירצתה. "זאת אומרת רצת, ברחת ממני" ניסיתי את מזלי עם ניחוש "כן, לא כל יום חצויה נוחתת מהשמיים" היא תרצה שוב. הפחד בעינייה היה מובהק. שיניתי נושא, "את בת דמטר נכון"? שאלתי "כן, ואת בת האדס לא כך"? ענתה לי "כן, פשוט רציתי לוודא שאת האחת" אמרתי. "האחת ש..." היא חיכתה שאגמור.
"אותה אחת שהשאירה מריחואנה בכל מקום במערה" אמרתי, נסיונה לא לצחוק כשל.
"כן מריחואנה זה הקטע שלי" אמרה . התמונה של סבתא עלתה בעיני רוחי "את ממש מזכירה אותה" לא חשבתי על מה שאמרתי. "את מי"? שאלה, הרגשתי שטעיתי שאמרתי לה את זה אבל לא הייתה דרך חזרה.
לבסוף עניתי "את סבתא, אתן הייתן יכולות להיות חברות טובות, היא גם כן בת דמטר" "נשמע כאילו את מכירה אותה ממש טוב" אמרה "בהתחשב בעובדה שהיא מתה לפני יותר מעשור" עוד אחד, עוד מישהו אמר לי שהם מתים. הייתי עצבנית והרגשתי את הסומק עולה בלחיי. הייתי בטוחה שזו טעות אבל שוב ושוב אמרו לי אני טועה היאוש שלי גבר, בעטתי ברצפה וצעקתי בלי מחשבה "למה לעזעזל כולם טוענים שהם מתו" יצאתי מהביתן וסגרתי את הדלת עם קצת יותר מדי כוח ממה שהתכוונתי, התחלתי לרוץ לכיוון גבול המחנה.
'נמאס לי. כל כך נמאס לי!' עלו לי דמעות בעיניים אבל מחיתי אותם במהירות. העץ של תאליה התקרב במהירות כלומר גם גבול המחנה.
הצד התחיל לכאוב לי אבל התעלמתי 'עוד קצת כדי להעלם מהמקום הזה'. עמדתי לעבור את הגבול שנתקעתי במשהו או במישהו.
"אווץ'" אילוש אמרה בזמן שנפלתי על הרצפה.
"מה את עושה פה?" עיניה החומות הגדולות של הילדה ננעצו בי.
"א..א..אני רציתי לצאת קצת מהמחנה" זו הייתה חצי אמת.
"למה?" קולה נשמע תמים מדי אבל בעיניים שלה היה ניצוץ מיוחד שהראה לי שהיא יודעת הרבה יותר ממה שהיא מראה.
"בלי סיבה" צבע השמיים החל להתחלף לאט לאט צבעים בהירים עטפו את קו האופק.
"יש מדורה תכף. בואי נלך" הרגשתי שאני לא יכולה להגיד לא לילדה והתקדמתי איתה לכיוון המדורה.
הגענו כמה דקות לפני תחילת המדורה ונעמדנו בקצה, נותנות לאחרים לעבור אותנו ולתפוס מקום.
לאחר כמה דקות כירון התחיל לדבר "חצויים יקרים" אמר כירון "עכשיו שסיימנו במסע החיפושים האחרון אנו שמחים לקבל חזרה למחנה את אטאל, אנני ושיילין" מחיאות כפיים נשמעו "בנוסף לכך אנו שמחים לקבל למחנה את יוני בת האדס, ובנושא אחר השנה נשים דגש על לפצל כמה שיותר חצויים בכמה שיותר בתי ספר שונים וננסה למצוא כמה שיותר חצויים חדשים" כמו בפעם הראשונה שהוצגתי הורדתי את הראש במבוכה ששמי הוזכר, נשמעו כפיים חלושות ברחבי אזור המדורה. פתאום שלושה אלים נחתו באמצע המחנה ברכב אדום. מהרכב ירדו שלושה אלים, לא ממש יכולתי לראות מי מבעד לשיער. "איפה חדר האוכל אני חייבת את הדגנים שלי" מילמלה אחת מהן. את האל השני לא ממש ראיתי אבל את האחרון זיהיתי בלי להרים את הראש. זה היה האדס "אפולו אני אדאג אישית לזה שתישלח לטרטרוס" צעק האדס ונקש באצבעותיו, אז האל השלישי היה אפולו.
"היי לכם חצויים וחצויות יקרים, כאן אפולו האליל שלכם ובאתי להזהיר אתכם מדבר נוראי"! הדרמה בקולו של אפולו הייתה מודגשת.
"מה קרה אפולו"? שאל כירון .
"טוב" התחיל האל "בגלל שזה אירוע מיוחד כתבתי לכבודו שיר.מוכנים?" שאל ולא חיכה לתשובת הקהל.
"או רייצ'ל אליזבת דר, כולם אוהבים את רייצ'ל אליזבת דררר, אבל רייצ'ל עומדת לחזות נבואה, הנבואה הכי נוראה בעולםםם, אפילו אלות הגורל מפחדות ואני המלך של כל הבנות" הספקתי לראות אותו קם מן הקידה שהרמתי את הראש.
"מה למען האלים אתה רומז"? שאלה רייצ'ל ממקום כלשהו בקהל.
"טוב חוץ מזה שאני אליל הבנות אני רומז על זה שאת עומדת לנבא נבואה נבואה כל כך עצומה, שלא בטוח שתישרדי אותה" השקט ששרר במקום הפחיד אותי. חצויים אף פעם לא כל כך שקטים. מישהו פינה לה מקום והיא התיישבה, כירון רץ אל האלים. כמו כלב טוב. "אם כך מה אפשר לעשות עם המידע הזה"? כירון שאל בלחישה אך אם השקט ששר כולם שמעו, לא יכולתי לראות את האלים ממקום עמידתי.
"כירון, אתה אמור לדעת יותר מכולם שאפשר לברוח מהרבה דברים אבל לא מהגורל" אמר לו האדס הרגשתי שהעיניים מופנות אלי. "כירון" האלה אמרה "אשמח לקבל את ביתי לרגע" כירון הינהן ובקרב בנות דמטר הייתה התלהבות ובלבול "אה נכון" אמרה דמטר "אני צריכה להיות יותר מדוייקת , בואי אנני" היא קראה לה. ואנני נראית כמרחפת התקרבה אליה ושנייה לאחר מכן נעלמו באוויר.
אחרי כמה שניות של שקט גם האדס דיבר,
"אני צריך לדבר עם יוני" הרמתי את ראשי בבלבול אבל לא אמרתי דבר, אילוש שרק עכשיו נזכרתי שהייתה לידי דחפה אותי קדימה ובלית ברירה התקדמתי לכיוון האל.
לא כמו דמטר הוא החל להתקדם לכיוון היער ואני משתרכת מאחוריו.
העפתי מבט לאחור כמה פעמים וראיתי את המדורה מתרחקת ודואחת.
כהוא נעצר כבר היינו במרכז היער.
בלי הקדמות מיותרות הוא הטיל את הפצצה "יוני את לא חצויה".
בום ביצ'ס כתבתי פרק(שברובו מועתק מאנני אבל עדיין פרק) וסוף סוף העניין מתחיל. אני מקווה שאספיק לכתוב עוד פרק בזמן הקרוב.
..
למה אתם מתחפשים בפורים?
אני מחר מתחפשת ללילה וביום שבת יש מסיבת תחפשות אצל אנני אז אני באה כהרמיוני
YOU ARE READING
my camp half blood story 2
Fanfictionהמשך ליומן המחנ"צ: אחרי ערב מלא באמת או חובה,הסמקה מרובה ונשיקה שנהרסה בעקבות דלי מים, יוני מוצאת את עצמה בחדר חסר דלתות וחלונות בלי כל יכולת להשתמש בכוחות שלה כדי לברוח, עד שהיא מגיעה על סף יאוש. פתאום נשמע קול רם בחדר שיודיע שהזמן הגיע ופתאום יוני...
