my camp half blood story 2

פרק 12

"איך הלך אם אבא שלך"? שאלתי בשביל לשבור את הדממה אחרי כמה דקות הליכה. "גרוע" היא אמרה. "אבל היי, תחשבי חיובי לפחות יש לך משפחה פאקינג חיה ונושמת" נפלט לי מהפה. 'טיפשה' חשבתי לעצמי. "משתתפת בצערך" היא נשמע כאילו זה סיקרן אותה מעט. החלטתי להעביר נושא כמה שיותר מהר "טוב בכל מקרה לי עשר דקות עד שאני נשלחת לריתוק ואני ממש רוצה לסדר את כל המידע שלנו" אמרתי ושלפתי עט ופינקס וכתבתי את ההשארות שלנו."את יכולה לספר לי על הסיוטים שלך? רק אם זה לא מפריע לך או משהו כזה" ביקשתי ממנה "פשוט יכול להיות שיהיה שם מידע שיעזור לנו".אני יודעת שדי קשה לשתף חלק מהחלומות שחצויים חולמים. מי כמוני יודע. היא סיפרה לי על החלומות שהיו לה עלי ועל איך שנראיתי כגוויה מהלכת בהם. אני מודה שקצת התעצבנתי על זה. החלטתי שלא יזיק לספר לה על המסע שעברתי. אולי ככה היא תוכל לנסות ולהבין מה עובר עלי. סיפרתי לה על המסע עם החבורה . "בסוף המסע התעוררתי ומצאתי את עצמי בחדר גדול בלי דלתות וחלונות, קיבלתי את כל הצרכים שלי, כבר הספקתי לספור ימים ואז הגעתי למחנה שוב וכשגיליתי שאיש לא זוכר אותי הגעתי למסקנה שהייתי כלואה בחדר במשך 14 שנים" סיפרתי לה. העדפתי לא להזכיר שנעלמתי אחרי משחק של אמת או חובה או שהתנשקתי עם מישהו ושפכו עלי מים."ולא התבגרת איך זה הגיוני?" היא שאלה מופתעת. "אין לי מושג, תאמיני לי" עניתי לה. למרות שידעתי שלזאוס יש קשר לזה.ואז המורה לספרות הזוויתית שלנו באה לעברנו ועינייה התמקדו בי ברוע. "בואי יוני יש לי את העונש המבריק ביותר בשבילך" היא אמרה בקול חורק וחייכה חיוך זוועתי.
אנני הסתכלה עלי במבט של "משתתפת בצערך" וברחה משם מאוד מהר.
המורה הסתובבה ובלית ברירה ובצער רב עקבתי אחריה.
היא עצרה כאשר הגענו לכיתה ריקה, היא הורתה לי להתיישב.
תפסתי מושב איפה שהורתה לי, שזה היה בחלקה הקידמי של הכיתה, היא עמדה לפני שולחן המורה ונשענה עליו.
"את חושבת שאת חכמה גדולה, לא?" היא אמרה בקול תמים מזוייף.
"לא ככה הייתי מגדירה את עצמי אבל ברור מה שתגידי" עניתי לה, מה שהיה די טיפשי אבל אתם אמורים לדעת כבר שנפלטים לי דברים שאני לחוצה.
החיוך המלגלג שלה הוחלף בפס דקיק אשר היה הדבר היחיד שהעיד על כעסה. בלעתי רוק בפחד.
"כמו שאמרתי" היא החלה להסתובב בכיתה הריקה " יש לי עונש נהדר בשבילך. את זוכרת בספר מטילדה את העונשים שהמנהלת הייתה נותנת?" העונש בספר מטילדה היה שהמנהלת נועלת את הילד בארון אם חודים בכמה מקומות ככה שהוא היה חייב לעמוד בצורה ממש לא נוחה ולהסתכן בהידקרות.
הינהנתי בדממה.
" אז חשבתי שמה יהיה יותר טוב לבצע את אותו העונש? העונש מתאים לעבירה" חיוכה הנוראי חזר.
'זה חוקי בכלל?' שאלתי את עצמי אבל הרגשתי שלמורה הזו לא היה אכפת ועדיף לי לשתוק לפני שתחמיר את העונש.
היא פתחה את הארון שהיה בצד הכיתה בתוכו היו חודים, על כמה מקומות ברצפה, בשני מקומות על התקרה ועוד כמה מפוזרים על הקיר. ממש קיוויתי שמישהו יכנס ויעצור את זה כי ידעתי שאם אני אעשה משהו היא תשקר ותגרום לי להיות מסולקת מפה וכירון יהרוג אותי.
בדממה נעמדתי על מול הארון, לא רוצה להיכנס.
עמדתי להסתובב ולנסות לשאול אם אין עונש אחר שתוכל לתת לי, אבל היא דחפה אותי לתוך הארונית במהירות ולפני שהספקתי להבין מה קורה סגרה את הדלתות, שמעתי קול מפתח מסתובב בחור המנעול.
"את תוכלי לצאת ברגע שנתפוס את החצויים" קולה של המורה השתנה מאנושי למשהו אחר. זה לא היה קול של מפלצת.הייתי די בטוחה ששמעתי את הקול הזה בעבר.
"תני לי לצאת מכאן!" צעקתי בעודי עומדת בנסיון לא להידקר.
" לא אוכל לעשות זאת בת חסותה של אתנה, אחרת את תזהירי את בת דמטר. והרי אנחנו לא רוצות שזה יקרה נכון?" שמעתי את הדלת של הכיתה נסגרת.
'שיט שיט שיט שיט שיט שיט שיט שיט' הייתה המחשבה הראשונה שעברה לי בראש.
השנייה הייתה 'זו הייתה מלכודת' והשלישית הייתה 'אני חייבת לצאת מכאן ולהזהיר את אנני!' . אני חושבת שזה זמן טוב להגיד שכל השהייה בחדר סגור בלי חלונות גרמה לי לקצת קלאסטרופוביה כלומר להיות כלואה בארון קטן שיכול לנקב אותי היה דבר מאוד רע בשבילי.
ניסיתי למצוא משהו שיעזור לי להימלט אבל הייתי רק אני בארונית. הסתכלתי על החיבורים אבל הם היו עשויים מברזל ככה שלא יהיה אפשר לנתק אותם. 'מי חושב על לבנות ברזלים בדפנות?' חשבתי לעצמי. ואז חשבתי על מה שמיס ג'יימס כביכול אמרה. "למה היא התייחסה אלי כאל בת חסותה של אתנה ולא הזכירה את האדס?" שאלתי את עצמי בלחישה. רציתי לנסות מסע צללים אבל פחדתי שאם זה לא יצליח ואתעלף אפול על אחד החודים ואדקר למוות.
החלטתי לעשות את הדבר היחיד שעלה בדעתי. להרביץ לדפנות הארון ולצעוק. מישהו הרי היה חייב לעבור במסדרון מתישהו! עשיתי את זה משהו כמו שלושת רבעי שעה עד ששמעתי את הדלת נפתחת לאיטה. הגרון שלי כבר צרב והיידים דאבו אבל הייתי חייבת לגרום למי שבחדר לדעת שאני שם.
"הצילו!" צרחתי בקול הכי רם שיכולתי לגייס.
שמעתי צעדים מתקרבים לארון.
"מ-מי שם?" קול של נערה נשמע פתאום.
"אה היי המורה הפסיכית הזו מיס ג'יימס כלאה אותי פה והלכה יש סיכוי שתוציאי אותי מפה?" ידעתי שזה נשמע מופרך אבל מה עוד יכולתי להגיד?
דלתות הארון רעדו מעט אבל הן לא נפתחו "זה נעול. אני אחפש דרך לפתוח את זה" הנערה אמרה מבחוץ, התאפקתי לא לסנן איזושהי הערה צינית על העובדה שהגיוני שזה נעול אחרת הייתי יוצאת.
ניסתי לחשוב על דרך שהיא תוכל לפתוח את הדלת.
עלה לי הרעיון הכי נדוש והכי קלישאי שקיים.
"יש לך סיכת סבתא במקרה?" שאלתי.
"אני לא חושבת. אבל רגע" שמעתי את מגירות שולחן הכתיבה נפתחות ונסגרות.
"מצאתי מהדק נייר. זה יעזור?" היא שאלה.
"עדיף לנסות לא? את יודעת איך לפרוץ מנעול במקרה?" שאלתי אותה.
"כן" הנערה אמרה ונשמעו כמה נקישות מהמנעול.
לאחר כחצי דקה דלת הארון נפתחה וקפצתי החוצה.
"תודה" הסתובבתי על הנערה. היא הייתה גבוה , בלונדינית עם עיניים ירוקות. למרות שלא דמתה לה משהו בה הזכירה לי את סאני.
"בבקשה, אני ריבר" היא הסתכלה עלי בסקרנות "איך הגעת לשם מלכתחילה?" .
אז הסברתי לה על מיס ג'יימס אבל השמטתי את החלק שהיא הולכת למצוא את אנני או שאנחנו חצויות.
"אני יוני דרך אגב" הוספתי בסוף "אממ.. אני ממש חייבת ללכת. תודה שחילצת אותי שוב" ובזה יצאתי מהכיתה. ברגע שפניתי למסדרון התחלתי לרוץ 'אני חייבת להזהיר את אנני'.

אנני אשמה בעיקוב תאשימו אותה. ותראו פרק נחמד כזה וסוג של מעניין.  עוד 9 ימים לחופש איזה באסה זה, אני עולה לט' אז לא יודעת כמה אני אספיק לכתוב אבל אני אשתדל.