my camp half blood story 2

פרק 10

הרגשתי אני נופלת לבור חסר תחתית, קטעי משפטים נקלטו באוזני בזמן הנפילה שלא יכולתי לעצור.
"9 חצויים למסע ייצאו..""מגשרת העבר והעתיד.." עם כל משפט הרגשתי כאב"רומן אסור יעלה בלהבות.."
"בוגד מטעם האלים ימצא אך אותו להפיל לא יעלה".
הדבר האחרון ששמעתי לפני התרסקתי הייתה הנבואה שקיבלתי מאלות הגורל "מסעות חיפושים יעברו ,העבר ההווה והעתיד על כף המאזניים יעמדו.
נבואות, נבואות יוותרו ,אך מאותו מאורה הן ירעו.
נצר אויב ישן יקום ויעלה, ובכוח הבוגדת תיפתח המלחמה.
האלים בינם לבין עצמם יסערו וחצויי העבר והעתיד יחדיו יתאחדו.
מקשרת העתיד והעבר תשלם את המחיר,
וההחלטה תינתן בפני בת חסותה של האוייבת הגדולה" הרגשתי שמשהו חורך את צווארי.

התעוררתי בצעקה, מה שהיה לא חכם בהתחשב בעובדה שהיה אמצע הלילה.
ניסיתי להסדיר את נשימתי והתחלתי להרגיש כאב באזור הצוואר, מוחי עבד תוך כדי.
חלק מהנבואה של אלות הגורל התחילה להסתדר לי, וחלקה עדיין נשארה מעורפלת.
שמעתי קול פרסות בחוץ ודלת הביתן שלי נפרצה וכירון עמד בפתח.
"שמעתי צעקות מה קרה?" הצטערתי על מה שאמרתי לו מוקדם יותר באותו יום, שנייה אחר כך הרמתי יד לצווארי להסתיר את החתך שהרגשתי שהופיע שם.
"כ..כלום. רק חלום" קולי היה חלול, משכתי את השמיכה יותר גבוה. צמרמורת עברה בגבי.
"אז הכל בסדר?" החשש בקולו נשמע, הינהנתי בדממה.
הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח.
"אתה יכול ללכת. הכל בסדר" הוספתי בקול קרוב ללחישה, הוא תקע בי מבט מוזר אבל יצא מהחדר.
הגבס בידי הימנית הקשה על נסיונותי להירדם אז לקחתי את השמיכה, יצאתי מן הביתן והתיישבתי על מדרגות הכניסה.
לא כל כך היה לי איכפת אם אתפס או לא, אני ממילא בעונש מיום למחרת.

אוויר הלילה היה קר והשמיכה הדקה לא סיפקה כמבודד חום מספיק טוב, הכאב בצווארי החל להתפוגג ושהרמתי ידי לכאב הרגשתי חתך שהחל להגליד. בלעתי את רוקי והרמתי את פני לכיוון השמיים, ידעתי שזו הייתה אזהרה. אני לא יכולה לברוח מהגורל.

התעטפתי בשמיכה יותר טוב ובהיתי במחנה, עד כמה שרציתי ללכת מהמקום הזה ידעתי שאני עוד אחזור לפה. יותר מפעם אחת.
נשמתי עמוק והעמדתי את עצמי, נכנסתי לביתן ולמיטה וישנתי עד יום המחרת.

דפיקות חזקות בדלת העירו אותי.
חטפתי גומיה שהייתה על השידה ואספתי את השיער לגולגול.
"מה?" הייתה התגובה שלי שפתחתי את הדלת.
הנער המטומטם מאתמול עמד בפתח, אבל המבט שלו לא סקר אותי הפעם אלא ננעץ בעיני בשנאה.
הוא נשם נשימה רדודה "כירון אמר לבוא להעיר אותך. ההסעה שלכן לבית ספר יוצאת עוד רבע שעה" הוא נשמע שמח לנוכח הדבר.
"רבע שעה?!" פחות מדי זמן. טרקתי את הדלת בפרצופו והתחלתי לרוץ בביתן כמו הוריקן, אני די בטוחה ששמעו גם מחוץ לביתן את כל ראש הדברים שהפלתי בדרך, ראיתי מתחת למיטה ספר מבצבץ והרמתי אותו.
על הספר צוייר פרח סגול, ידעתי מה זה וחייכתי לעצמי, אולי משהו עוד יסתדר.
הייתי מופתעת מעצמי שאחרי עשר דקות הייתי מוכנה. לקחתי את התיקים והתקדמתי לדלת, הסתכלתי שוב על הביתן.
המקום הזה היה מקום מפלט נהדר, והיה הדבר היחיד -חוץ מאילוש- שחשבתי שאתגעגע עליו במחנה הזה.
דחפתי את הספר לתיק הרמתי אותו על גבי והתקדמתי לביתן הראשי.