my camp half blood story 2

פרק 2

היא העיפה כמה ילדים מהדלת והסתלקה משם בריצה לכיוון היער, שתי הבנות האחרות הסתכלו אחת על השנייה, אחת מהן רצה אחרי הג'ינג'ית (אנני) והשנייה נשארה במקום, כמה חצויים קראו לכירון.
אני לא יודעת מה קרה בהמשך כי התעלפתי שוב, והתעוררתי במרפאה.

הכל היה מוכר אבל הכל היה שונה.
תדמיינו שאתם מתעוררים בחדר שלכם ויש פריטים כמעט זהים שרק בגלל שגרתם שם אתם שמים לב להבדל הקטן. ההבדל הקטן הזה שגורם לכם להתחרפן.ההבדל הקטן שגורם לכם לרצות לצאת משם.

בחוץ היה חושך, קמתי מהמיטה ששהיתי בה והלכתי לדלת.
שמעתי קולות מבחוץ ובטמטום רב פתחתי את הדלת. בחוץ עמדו נער ונערה שככל הנראה היו בני אפולו שזה היה תורם במרפאה.
הם הסתכלו עלי במבט מוזר אבל לא אמרו דבר.
"אני יכולה ללכת?" שאלתי בשקט, רציתי לצאת משם.
"לא.כירון רוצה לדבר איתך, הוא ביקש שלא ניתן לך לצאת" הנערה אמרה.
"כירון יכול לראות אותי בביתן" דחפתי אותם הצידה ובלי להשקיע בהם יותר מדי מחשבה רצתי לביתן. הספקתי לשמוע את הנערה צועקת "היי!" מופתע, כנראה לא רגילה שמפרים את הפקודות שלה אבל לא שמעתי אף אחד שרודף אחרי.

הגפתי את הדלת במהירות נשענתי עליה ולחצתי את כל משקלי כנגד הדלת, מחליקה לרצפה תוך כדי. הביתן היה מסודר אבל לא היה בו מגע אנושי,זה נראה כאילו לא השתמשו בו במשך שנים. It scared the shit out of me (זה הפחיד אותי מאוד).
זה לא היה הגיוני, הרגשתי שלפני כמה ימים או אולי חודשים לא הייתי פה אבל לא שנים.

נשכבתי על המיטה בנסיון להירדם אבל לא יכולתי. הרגשתי שהקירות סוגרים עלי, חטפתי את הכרית והסמיכה ומיהרתי על מחוץ לביתן.
זרקתי את הדברים לגג, נאחזתי במעקה ומשכתי את עצמי לגג. זה דרש מאמץ רב.
סידרתי את הכרית והסמיכה ונשכבתי על הגג, בוהה בכוכבים. זה לא היה נוח במיוחד בגלל הרעפים על הגג אבל זה היה עדיף מאשר בתוך הביתן.

כנראה פיתחתי קלאסטרופוביה.

אני חושבת שנרדמתי כי הדבר הבא שאני זוכרת זה קול פרסות ודיבורים, הצצתי למטה וראיתי את כירון-שלא השתנה בכלל- ועוד מישהו. לאדם השני היה שיער שחור,והעור שלו -ממה שיכולתי לראות בחושך- היה בהיר.

כירון דפק על הדלת "יוני?".
החלקתי מהגג ונחתתי בדממה מאחוריהם.
כירון דפק שוב ונראה חסר סבלנות, זייפתי שיעול בכדי למשוך את תשומת ליבם.
כירון הסתובב ונראה היה שראה רוח. את האדם לידו היה דומה מאוד לניקו ,אם ניקו היה בן 29, הוא נראה משועשע אבל לא נראה שזיהה אותי.

"למה יצאת מהמרפאה שבפירוש ביקשתי ממך להישאר שם?" כירון שאל.
"כי לא התאים לי להישאר במקום הזה. הוא נראה מוזר" זו לא הייתה סיבה משכנעת במיוחד אבל כירון לא המשיך לשאול.
"היי אני ניקו. בן האדס.אמרת שאת בת האדס למה את חושבת ככה?" ניקו שאל. זה היה מוזר שהוא הרגיש צורך להציג את עצמו.
"כי הכירו בי. פה במחנה. אתה לא זוכר?" פניתי לעברו.
"בחיים לא ראיתי אותך" אמר ומשך בכתפיו.
"מה?!" אני די בטוחה שלפחות חמישה אנשים התעוררו מהצעקה שלי.
"בחיים לא היית במחנה קודם לכן" כירון אמר משהו בעיניים שלו נראה לחוץ. זה נעלם אחרי שנייה.
"אתה באמת לא זוכר אותי?" פניתי לניקו, הקול שלי יצא חזק משהתכוונתי, בעטתי ברצפה. כבר הייתי מיואשת, המחנה נראה שונה, ניקו וכירון לא זוכרים אותי, הג'ינג'ית וכל הנבואות קורות. לא הבנתי מה קורה פה.
"אני יוני, האחות שמעולם לא סבלת, תפסתי אותך ואת וויל מתמשקים שנפלתי מהעץ?" במשך כמה דקות ניסיתי להזכיר לו, אפילו ניסיתי את הנאום על פגיון מול חרב. הוא לא זכר כלום. פניתי לכירון הוא היה חייב לזכור!
"ברצינות כירון, לפחות אתה" הרגשתי את הדמעות לוחצות לי על העיניים "הרי איך אתה יכול לשכוח אותי ואת החברים שלי? עשינו לך כל כך הרבה צרות" הוא נד בראשו כאילו לא רוצה או מצליח להיזכר.
"החצויים היחידים שעשו לי צרות נפטרו לפני 14 שנים במסע חיפושים" הרגשתי שאני מתרסקת. בלי לדעת מה אני עושה, התחלתי לרוץ לכיוון היער.

ליד הנהר טיפסתי על עץ והתיישבתי על אחד הענפים, קוברת את פני בברכי ובוכה. הרגשתי נגיעה בכתפי והרמתי את הראש מולי ישבה נערה עם שיער חום בהיר ועור ירקרק.
"הכל בסדר?" היא שאלה.
משכתי באף, "כן. פשוט הייתי צריכה להתרחק. אני יוני בת האדס" הושטטתי את ידי.
"אני ג'וניפר אנדרווד, נימפת העץ".

לא כתבתי מלא זמן אז זה כנראה ממש גרוע. הקטע שכתוב באנגלית זה כי פשוט אין ביטוי מתאים בעברית (עברית שפה קקי).
אולי במהלך החופש אעלה עוד פרקים, למען האמת יש לי התחלה של פרק ב‎‎illusion ופשוט אין לי כוח לכתוב.
הסיפור לא כזה מעניין כרגע אני מקווה שיהפוך למעניין בהמשך.
גיליתי שאני ממש גרועה בכתיבת שיחות, אני יותר טובה בכתיבת העלילה והתיאורים.