my camp half blood story 2

פרק 14

שוב עמדתי באותו שדה מול זוג הנערים שלצידי אנני ועוד שלושה חצויים ששתיים מהן היו ריבר והארלי, רק שעכשיו הכל היה קפוא.
לא יצאו שום קולות מהמפלצות העומדות מאחורי הנער והנערה, לא היה שום משב רוח ובכל המקום שררה דממה.
"זה הולך להיגמר בקרוב מאוד" קול שקט כל כך שיכולתי לפספס אותו עבר לי ליד האוזן וגרם לי לצמרמורת.
החנקתי צרחה ובקול רועד שאלתי "מה יגמר?".
נשמע צחוק מר באותו טון נוטף אימה, הסתכלתי סביבי בנסיון לאתר אותו.
"הכל" הקול אמר, ואני מוכנה להישבע שראיתי מישהו מחייך לפני שהתעוררתי בצרחה.

"מה לעזאזל עובר אלייך?!" הנערה השלישית שהייתה איתנו בחדר צעקה עלי. כנראה הערתי אותה.
"מ..מצטערת.סיוט." התנצלתי לפניה. אנני עוד ישנה, כנראה שאתה גר המחנה החצויים אתה מתרגל לאנשים המתעוררים בצרחות.
"פשוט תשתדלי לא להעיר אותי שוב" היא גילגלה עיניים והסתובבה לקיר.
בלעתי רוק ופתחתי את השידה על יד המיטה,הוצאתי משם את פתית השלג של אילוש ושיחקתי איתו.
לאחר מספר דקות של בהיה בפתית הלבן החזרתי אותו למגירה.
קמתי מהמיטה בשקטויצאתי, לקחתי את הפתק שקיבלנו מענקי האבן ויצאתי מהחדר.
ידעתי שעוקבים אחרי חמישה צעדים ובצעד גאוני התחלתי לרוץ.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה צעד גאוני? זה בגלל שאחרי שתי שניות נפלתי משקע באדמה שלא ראיתי קודם.
הסתובבתי ומאחורי עמד נער שעמד וגיחך, כמעט לא ראיתי אותו סביב העלטה ששררה.
"מה מצחיק אותך?" הסתכלתי בעיניים שלו,או לפחות מה שראיתי מהן, כמעט נחנקתי. הידקתי את אחיזתי בפתק.
"אסור לי לצחוק?" הוא חייך לעברי, בעיניו מנצץ מעשה קונדס. הכרתי את המבט הזה.
"לא. ואם תסלח לי הייתי בדרך לאיפשהו" רציתי להסתובב וללכת אבל האדמה מתחת לרגלי התנגדה לכך.
"מה לעזאזל?" ניסיתי למשוך את רגליי וללכת.
"לא יכול לתת לך לעשות את זה" אמר.
זה היה הקטע בו התחלתי להילחץ.

אתם בטח אומרים לעצמכם 'יוני את בטח מאומנת את יודעת לברוח מכל מיני מצבים שרת כלואה בהם' אז למען האמת לא. אף פעם לא באמת הגעתי לשלב שאני צריכה להתאמן בבריחה מדברים במחנה, תמיד התאמנתי עם נשק וזהו.

אז המצב שלי היה ככה:
תקועה באדמה. מול נער שצוחק עליי. אחרי סיוט. עם רצון נוראי לבכות. ועם פתק של איום על החיים שלי ביד. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי חוץ מלהראות "מאיימת" אז נעצתי בו מבט וחשבתי "רצח" כי זה אמור להרתיע אנשים. הוא הסתכל עליי הוריד את החיוך בהה בי לשתי שניות והתפוצץ מצחוק.
הסתכלתי עליו והתחלתי לצחוק גם, לא יודעת למה.
"אין לך" נחנקתי מצחוק "משהו יותר טוב לעשות מאשר לצחוק על מישהי באמצע הלילה?" ניסיתי לנשום עמוק ולהפסיק לצחוק.
"ברור שלא, בייחוד שאת מנסה להפחיד אותי עם מבט כביכול מאיים" הוא הפסיק לצחוק.
"אתה רוצה לשמוע השערה פרועה למה אני חושבת שהולך פה?" חזרתי להיות אני הצינית הרגילה.
הוא הינהן, "אתה חצוי כלשהו אבל בצד של האל או של הישות שרוצה לפגוע בכולם, אני חלק מהתכנית של זאוס אז אתה רוצה להעביר אותי צד ושלחו אותך ולא את התאומה שלך כי אין לה סבלנות ולך יש?" טוב אז אם לא הבנתם הוא היה התאום מהחלום, זה שרדף אחרי הפעמים שהחלום זז. הוא נראה מופתע לרגע מאזכור אחותו אבל אחרי שנייה התעשת.
"את חולמת חלומות של חצויים? ועוד עליי? מחמיא" הוא עלה לי על העצבים.
"עוד מישהו רוצה להגיד לי שאני לא חצויה? מדהים שכל העולם אומר את זה אבל אף אחד לא מסביר לי פאקינג למה!" די התעלמתי מהחלק האחרון של השאלה שלו.

~"אני עדיין רוצה תשובה על זה!" קול מאחורי הדלת של החדר. "תקשיב אתה תעשה ספויילרים לכל הסיפור" ~

"אז הגיע הזמן שמישהו יגיד לך לא? אני את גלגול של חצוייה בת האדס, אני קרטר דרך אגב, שמח לעזור" קרטר חייך וקד(מחווה של אבירות).
בשלב זה התחילו לצוץ לי שאלות לראש ופשוט פלטתי את כולם בבת אחת "איך אתה יודע את זה? אתה חצוי? איך זה הגיוני שאני גלגול עם כוחות? אם כל האלים לא מסכימים לגלות לי למה אתה כן?" זה כנראה נשמע כמו גיבוב של שטויות מהמהירות כי התשובה היחידה שקיבלתי הייתה מבט מבולבל.
"איך אתה יודע את זה?" האטתי את קצב הדיבור.
"יש לי את המקורות שלי, והם אמינים יותר מכל מה שיגידו לך" הוא התיישב על המדרגות וחיכה שאמשיך עם השאלות אבל אני החלטתי שזה חסר פואנטה כי כנראה כל התשובות יהיו משהו מעורפל.

"למה אתה פה?" נשמתי עמוק והסתכלתי על קרטר ברצינות תהומית,משהו צל חלף על פניו אבל הוא נעלם מהר.
הוא נעמד שוב והתחיל להתקרב "אני באתי עם הצעה, כפי שאני מניח ששמת לב את כלואה באדמה וכמו שכנראה הבנת אני חצוי בן גאיה, כמו שגאיה ראתה בני האדם הרסו את רובו של העולם והגיע הזמן לסיים את זה. אנחנו רוצים להתחיל מחדש ורצינו להציע לך להצטרף אלינו" הוא הושיט את ידו קדימה.
"עד כמה שהתכנית שלכם נשמעת מעניינת" אמרתי בציניות "למה שאצטרף אליכם?".
"כי מה יש לך להפסיד? הרי בעצמך אמרת שהאלים שמים זין ושלכירון לא אכפת מהחצויים, למה שתלחמי זה יהיה בצד שלהם? את תלחמי, זה בטוח אבל בחירת הצד היא שלך" הרגשתי את האדמה משחררת את הרגליים שלי.
הסתכלתי לקרטר בעיניים, ואני לא יודעת אם הסיבה הייתה היותי מיואשת מהמצב שלי ביחס לעולם המיתולוגיה או המבט המוכר וההרגשה שאפשר לסמוך עליו אבל לחצתי לו את היד.

תראוווווו עלה פרק אחרי מליוני שנים ונכון שהוא קצר אבל לא אכפת לי כי לא כתבתי נצח!