my camp half blood story 2

פרק 9

"טוב, במהלך השבוע ויום האחרונים חשבתי המון ביני לבין עצמי ועם מקורות נוספים כמו מועצת הפרסות מה לעשות, אז בתור התחלה אציג לכן את העובדות והנזק שגרמתן לו" הוא לקח נשימה "ראשית הרסתן עשרה דונמים ביער המחנה, שנית גרמתן למוות של מאות נימפות, חיות ויצורי טבע שונים ולבסוף גם כמעט הרגתן אחת את השנייה" הוא עצר ואני קיוותי שג'וניפר בסדר.
"לפני שאגש לתוצאות ולעונש שלכן אשמח לדעת מה גרם לכן לריב ככה" לא רציתי לענות על זה. הייתי בטוחה לגמרי שהוא יודע מה הוביל אותי למה שעשיתי, אבל לאחר כמה דקות בהן אנני לא ענתה עניתי לו בארסיות "אתה יודע בדיוק למה עשיתי את זה כירון, ואתה האשם" שילבתי את ידי בכעס. אני לא חושבת שהמשפט הבא שיצא לי מהפה היה חכם במיוחד, אבל אחרי התלבטות אמרתי אותו "אתה.. אתה נתת לאלים לשלוט בך" ואז נזכרתי שלא באמת הייתה לו ברירה והתחרטתי שהוא יצא מפי.אבל זה היה מאוחר מדי "איך את מע..." נימת קולו התחלפה ממרצה לכועסת.
לא נתתי לו הזדמנות להשלים את המשפט, הוא ידע בדיוק למה אמרתי לו את מה שאמתי ואני לא אתן לו להתחמק.
"אתה יודע מה קרה אבל אתה עשית מה שהאלים הורו לך, שיקרת לי מאז שהגעתי לכאן" הטפתי לו, ידעתי שהוא יודע בדיוק מה אני עושה פה ומה קורה והוא לא אומר.
"איתך אני אדבר אחר כך" הסתכל לעברי בכעס.
"בכל מקרה הוחלט שהעונש הטוב ביותר בשבילכן ישלב גם עונש חינוכי וגם מניעה של יציאה למסע החיפושים שנראה כי אתן כל כך להוטות לצאת אליו" הורדתי את ראשי נותנת לשערי לכסות את פני, שיחשוב שאני עצבנית אבל במקומו עלה לי חיוך על הפנים. "בכל מקרה, נשלח אתכן לפנימייה לנוער עם בעיות לימודיות הנקראת פנימיית מדיום, שם נודע לנו על קיום חצויים ואתן צריכות למצוא את החצויי או החצוייה שנמצאות שם, תצאו מחר בשש, יש לכן את כל היום להתארגן" אמר ואני כמעט התפוצצתי מאושר, 'חיים נורמליים! סוף סוף' אבל לא אמרתי דבר מזה.
"אנני את משוחררת" אמר לה, הסקתי שגם אני אז נעמדתי. "לא את" הוא נזפי כאילו אני אשמה במשהו. הוא הוסיף לאחר רגע לכיוונה של אנני "אה כן אנני, את מוזמנת לגשת לבני הפייסטוס שיביאו לך את הטלפון הנייד שלך" היא הינהנה ויצאה משם, זכרתי את הטלפונים של החצויים וידעתי שכנראה שאין סיכוי שאמצע את הקודם שלי. הוא היה הוכחה, וכל ההוכחות שיכלו לעזור לי הושמדו.

"איך את מעזה להתחצף עליי ככה? את יודעת בן כמה אני ומה עברתי?" הטיף לי אחרי שהלכה.
שתקתי לא היה לי מה להגיד לקנטאור הזה.
הוא כנראה חיכה לתשובה ושלא הגבתי המשיך, "את הגעת למחנה הזה לפני שבועיים ואת הורסת אותו!" אמר בעצבים.
"אולי תנסי להשתלב?" הוא הוסיף בקול נמוך יותר, בקול מרגיע יותר, בקול מחנך יותר.
"להשתלב אתה צוחק עלי נכון? אתה יודע בדיוק למה אני לא משתלבת. שנינו יודעים את זה. הבנתי שלא יכולים להגיד לי כלום" הדמעות התחילו דוקרות בעיני "אבל אתה זה שאמור לדאוג לחצויים לא? איפה הדאגה שלך ושל כך האלים המפגרים עלי אה? הייתי בחדר הזה כנראה מעל 14 שנה לבד. הייתי יכולה להשתגע, הייתי יכולה למות. אבל למה שיהיה לך אכפת? אף פעם לא היה לך איכפת מהחצויים, איכפת לך להשאיר את האלים מרוצים נכון?" שתיקה הוא היה בהלם מוחלט, החזקתי את הדמעות לא הסכמתי לעצמי לבכות מולו. "בכלל מעניין אותך אם חצוי שיוצא למסע חיפושים חוזר?" הכאב מהשאלה שלי התפשט על פניו אבל אני כבר הלכתי משם לא מסתכלת לאחור, לאחר שירדתי במדרגות פתחתי בריצה ורק אז הרשיתי לדקירות בעיני להיפסק ולדמעות לשטוף את לחיי.