לרוץ בנעלי זכוכית

פרק תשע||דלעת לכרכרה

סידני התקשה לקבל את המסקנה הזו; אחת, הוא הכיר סוסים ואהב אותם ולכן הוא ידע בוודאות שהקשר בין סוסים לעכברים לבנים קטנטנים הוא מקרי למדי ושתיים, עכברים! הוא פוחד מעכברים. אה, וכן, יש גם שלוש, אין להם שום דבר שיכול להפוך לכרכרה.

את הסיבה האחרונה הוא ציין ואף הגדיל לעשות והרים את ראשו ממנוחתו על העלים המתים בשביל להשמע בבירור. "אין לנו כרכרה, או משהו שנראה כמו כרכרה או אפילו משהו שמזכיר בצורה מאוד כללית כרכרה." 

הננס גלגל את עינייו מהמחזה, בחור בשמלה ששערו הבלונדיני מקורזל ומלא חתיכות עלים וענפים מרצה לו על חסרון בכרכרה, כאילו הוא לא יודע בעצמו שאין כרכרה להשכרה בקרחת היער.

"שמתי לב," הוא שאף אוויר דרך אפו בקול שדמה בצורה חשודה לקול תרועת חצוצרה. "אבל אתה שוכח שאני קסום!" הוא הדגיש את יכולתיו היוצאות מגדר הנורמל במחווה חובקת עולם בשתי ידייו שיצרה, יש מאין, זרים של סרפדים רחבי עלים על הקרקע לרגליו. אלו היו בהחלט זרים יפים, בעלי עלים ירוקים כהים משופעים בשערות לבנות ארסיות ומנוקדים בפירות לבנים קטנטנים ורעילים. מה שנקרא – יופי מסוכן.

אפשר להבין למה סידני לא חש התעלות רוח מהרעיון שלפריקון הקשת בענן יקסום לו כרכרה. בכל זאת, הוא העריך את החיים שלו גם אם לאחרונה הם לא הביאו לו שום דבר מלבד צער ובלבול. בעיקר בלבול.

"אה, תודה. אבל לא תודה, אני מעדיף ללכת ברגל," הבחור המחופש הציע בתקווה שהננס יקפוץ על ההזדמנות לא לעשות דבר אבל, כמובן, כי העולם שונא אותו, הלפריקון החליט שזו הזדמנות פז שאסור לוותר עליה להוכיח את יכולתיו ובדיוק קיבל חרשות סלקטיבית ולא שמע מילה מדבריו. וכך, במקום להקשיב ולוותר הוא החל לתכנן.

"אנחנו צריכים שלושה עכברים ואני חושב ש-" הוא עצר לשניה מתכנוניו וטפח על שפתיו במחשבה "דלעת? כן, דלעת! זה מה שלימדו אותנו. או אולי בעצם זה היה מלפפון? או חציל?" הננס הסס בחוסר ביטחון, בבירור לא זוכר מה התשובה הנכונה. "לא משנה," הוא החליט לאחר שניות ארוכות של שתיקה "נסתדר עם מה שיש. אז מה יש לך?"

"כלום?" סידני הזריק הכי הרבה ציניות שהצליח למילה הבודדת בזמן שהדף את גופו חזרה לישיבה. "להזכירך, לא ממש הבאתי סל פיקניק כשברחתי בפניקה מהבית." פניו של לפריקון הקשת בענן נפלו באכזבה מהחדשות (הלא ממש מפתיעות) והנסיכה-שלא-היה-נסיכה הבחין גם בדוק מסגיר של דמעות נוצץ בעיניו החרוזיות. הננס הצבעוני היה מחזה נוגע ללב בעצבותו.

"לא נורא, לא נורא. נכון, ילד?" הוא עודד את עצמו בעיקר אף שפנה לסידני. "אתה יודע לרכב אז גם סוס יפה יספיק. כן, כן, זה יספיק בהחלט. עכשיו, היכן העכברונים האלו?" הוא הסתחרר במקומו במערבולת של בד צבעוני להחריד בחיפוש אחרי משפחת עכברי השדה.