לרוץ בנעלי זכוכית

פרק שבע||שוב מדברים על חתונה

סידני שפשף את עינייו בעקבי ידייו בנסיון למחות את שאריות האור המרצדות שהותיר קסם העלמות של הפיה. זה הרגיש קצת כמו להביט ישירות בשמש, אף שהשמש הייתה פחות ביקורתית לרוב. באמת, איך אפשר לאכזב את הפיה הסנדקית שלך? ולמה, הוא היה חייב להיות זה שמצליח לעשות זאת? סידני חלם במשך שנים על אפשרות כזו, איזו הצעה שתאפשר לו לצאת להרפתקה ולרצות את אביו השאפתן.

אביו והרצון שלו לבן ממשיך. טעם הלוואי המריר של זיכרון האכזבה של אביו כשבחר להשאר בבית הכביד על לשונו של סידני כשהבין ששוב איבד את האפשרות להרפתקה. והפעם, הפעם באמת מסיבה מטופשת. הוא הבריח את הפיה כי הוא במקרה נולד עם האיברים הלא נכונים. אולי האכזבה של אבא שלו הייתה מבוססת, סידני כישלון מוחלט, אפילו הפיה הסנדקית שלו הסכימה עם ההנחה.

הבחור המחופש קבר את ראשו חזרה בברכיו ונשך את פנים לחיו עד שטעם את הטעם המתכתי של דם על לשונו. זה כאב אבל לפחות החזיק את הדמעות מלזרום והסווה את הטעם הרע של הזיכרון. זה לא באמת מפתיע, אבל לא קל להיות אכזבה, בעיקר לא בעינייו של בן המשפחה היחיד שלך.

הוא תהה אם אולי הגיע הזמן שיפסיק למצוא תירוצים כל פעם שאביו שואל אם הוא מצטרף הפעם ופשוט יאמר כן. הבעיה היא שהוא ממש לא רצה לצאת למסעות סחר באונייה. הוא קיבל מחלת ים רק מלצפות בספינות עוגנות לצד המזח, לצאת בספינה לים הפתוח איפה שיש סערות וגלים וכל מיני דברים ימים שכאלו לא נשמע מפתה בכלל. למען האמת, זה נשמע כמו סיוט. כמעט כמו המצב שלו עכשיו כשחושבים על זה. איזה כיף...

ואם כבר מדברים על המצב שלו עכשיו, איפה הלפריקון הזה שהפיה הטובה דיברה עליו?

כאילו השאלה המחשבתית זימנה אותו הופיע - בהבזק של קשתות מהבהבות - יצור קטן דמוי אנוש בגבו לסידני. "הו, אופס," הוא גירד בפדחתו הקרחת והסתובב בזינוק לכיוונו של הבחור המחופש. "אני תמיד מפספס לפחות בקצת," הוא לא נשמע מתנצל במיוחד או מובך מהכניסה ההפוכה שלו. במקום זה הוא העדיף לנעוץ מבט ביקורתי ולצקצק בלשונו בשעה שהעביר את משקלו בחוסר שקט מעקביו לאצבעותיו וחיכה לתגובתו של בן האנוש.

הלסת של סידני נשמטה בהפתעה. הננס היה אחד הדברים המשונים ביותר שראה בחייו ובהתחשב בזה שלא יותר מעשר דקות לפני כן הוא שוחח עם פיה על סף הפנסיה זה אמר משהו. אבל לפיריקון הקשת בענן ניצח באמת בלי שום תחרות. 

הוא היה יצור מזדקן בעל זוג אוזניים גדולות שהזדקרו משני צידי ראשו הקירח כמו ביצה ופנים קמוטות שהתאדרו בזקן ג'ינג'י מפואר ועיניים חרוזיות שחורות שנצנצו תחת גבות ג'ינג'יות עבות כמו זחלים.

אבל אלו לא היו תווי פניו המקומטים כמו שזיף זקן או הצבע הסנוור של שער פניו שמשך את תשומת ליבו של סידני, לא, הייתה זו תלבושתו שגנבה את ההצגה. הלפריקון נראה כמי ששלח את החייט שלו להתאים לו חליפה מהקשת בענן, ואולי לא הייתה פה מטאפורה כלל ובגדיו אכן נתפרו מהשבירה הצבעונית להפליא של אור השמש על טיפות המים. לא היה פיסת בד אחת, מקצה מצנפתו המחודדת ועד הפעמונים בחרטום נעליו, שלא בהקה ונצצה והחליפה צבעים. אדום לכתום לצהוב לירוק לכחול ולסגול.