לרוץ בנעלי זכוכית

!?פרק חמש||הו, למה נעל

סידני הובל על ידי השומרים לשרפרף הנמוך שלצד הספה. השומר הבלונדיני מהשוק מצידו הימני ושומר חדש שדמה לראשון בכל מלבד שערו האדמוני מצידו השמאלי. הם לא השתמשו בכוח אבל היה ברור לכולם – אפילו לסידני שלא היה ממומחה בהבנת רמזים דקים – שהוא לא יכול להתנגד. הנסיך הלך אחריהם, פינות פיו רעדו מהמלחמה לא לתת לחיוך לזרוח על פניו. לדעתו, כל המצב היה מגוחך לחלוטין אך הנימוס חייב שילחם בדחף להראות זאת.

סידני התיישב בחבטה על השרפרף הנמוך. עכשיו, ממקומו על המושב הלא נוח הוא נפנה לסרוק את מי שהניח יהיו שופטיו ומוצאיו להורג, הרי זה עונש ראוי להתחזות, נכון? בעיקר להתחזות בנשף החשוב ביותר בחייו של נסיך. אף שאולי הוא כרגיל קופץ למסקנות לא מבוססות, הם, בכל אופן, נראו הרבה יותר מדי עליזים בשביל הגורל העגום שעמדו לגזור עליו. יורש העצר המעצבן אפילו העז לחייך.

הראשונים תחת מבטו היו שני השומרים המלכותיים במדיהם המגוהצים. הם היו צמד רחב כתפיים ומאיים אבל מבטם החודר הופנה לעבר הקיר ולא לאסיר חף הפשע (בערך) שישב בינהם ולכן סידני הרגיש בטוח למדי לסקור אותם מקצות מגפיהם השחורים והמצוחצחים ועד לתסרוקת הצבאית הקצרה בקצה קודקודם. הם דמו זה לזה כמו שני כדים, זהים בכל מלבד צבע עינייהם ושערם, האחד בלונדיני וכחול עיניים ואילו חברו אדמוני וכהה מבט.

מהשומרים מבטו של סידני נדד לאחיותיו. הן עמדו עכשיו זו לצד זו, אנסטסיה עדיין דרוכה כמו שהייתה לפני שהתפרץ לשיחה בנפילתו מלאת החן על הרצפה ודריזלה עוטה מסכה מנומסת שמאחוריה הסתובבו במהירות גלגלי השיניים של מוחה, מחשבים אפשרויות להרוויח מהמצב.

סידני תהה כמה מפתה אותה האפשרות לחלק גדול יותר בירושה במקרה ואחיה יוצא להורג. הוא קיווה שלא מספיק בשביל שתפקיר אותו בידיי הנסיך, הפנים הנאות באופן מעצבן של יורש העצר לא היו הדבר האחרון שרצה לראות לפני שיפרד מראשו לשלום (בעצם אולי יתלו אותו ולא יערפו את ראשו, לא חשוב, הוא ימות גם מחנק). אף שהן באמת היו נאות... לא, אילו שטויות. על מה הוא חושב?

מאחורי אחיותיו שוחחה אימו החורגת עם גבר גבוה ורזה. מאוד גבוה ומאוד רזה, הוא נראה כמו דחליל, אילו דחלילים היו לובשים מדים מפוארים במקום חולצת איכרים קרועה ומגדלים זקן תיש מחודד מקצה סנטרם. היא נראתה חסרת שקט אבל היא לא פרכה את ידיה כמו שעשתה כל אימת שדאגה והסתכלה בעינייו של הגבר הגירמי כך שסידני הניח שהוא לא מאיים עליה.

הידיעה שלפחות משפחתו בטוחה אפשרה לשריריו להרגע מעט והוא נשמט בכיסאו, כתפיו התרוממו לאזור אוזניו ועינייו הכחולות נדדו לאדם האחרון בחדר – הנסיך. הוא עמד מולו, ידיו אוגרפו בריפיון לצידי גופו וגבו - כראוי ליורש עצר – זקוף. באור הבהיר ששטף את החדר המאוורר שערו נראה כשזור חוטי זהב ועורו השזוף בהק. הוא חייך שהבחין במבטו של סידני, יותר גיחוך מחיוך, מין מתיחת שפתיים מרושעת של אדם שיודע משהו.