Trust me-Jikook♡

פרק 2

ארבעה ימים, ארבעה ימים שהוא שוכב שם, מחוסר הכרה, תלוי במכונות המנשימות.
ארבעה ימים שאני מרגיש את הלב שלי ואת הגוף שלי מתרוקנים...
ארבעה ימים שאני מסתובב בבית החולים, בוקר ולילה, לא יודע מה לעשות עם עצמי

אני יושב על הכיסא שקרוב למיטה שלו, ולפתע הדלת נפתחת בזהירות, כאילו מי שמחוסר הכרה רק יושן ועלול להתעורר מהרעש.
אני מביט בכיוון הדלת ורואה את הוסהוק, פניו נראו נפולות, העיינים שלו קצת נפוחות כאילו מבכי.
אני יודע שהוא נושא את הרגשות אשם האלו אך באמת שאני מבין את מצבו ויודע שהיו לו כוונות טובות, אני רק מקווה שהוא יבין את זה...

"היי..." הוא אומר לי ,"היי"
לפתע נהייתה שתיקה רועמת, שנמשכה לכמה דקות עד שהוא פתח את פיו להוסיף לדבריו
"תראה טאה, אני באתי הנה כי אני מרגיש שאני צריך להתנצל"
בזמן שהוא מדבר אני מביט בג'ונגקוק, מתבונן בחזה שלו עולה ונופל עם כול נשימה.
"תשמע הוסהוק, זה באמת לא הייתה אשמתך, אני הבנתי כבר את הכוונות שלך, הגיע הזמן שתבין אותן בעצמך"
הוא הסתכל עליי במבט מבין אך קצת לא ממוקד, כאילו לא בטוח בדבריי
"אתה יודע, כשראיתי את אותו קים שרץ לכיוונו של ג'ונגקוק, ידעתי שהייתי חייב לעשות משהו, הייתי חייב להגן עליו"
אני מקשיב לכול מילה כאילו חורטים לי אותה על הבשר
"אני ידעתי שלא יהיה סיכוי בעולם שאני אתן לסכין הזו לגעת בגופו, אך לצערי הגורל האכזר הצביע על ג'ונגקוק ולא עליי..."
לא ידעתי אם לבכות או לבוא ולתת להוסהוק חיבוק, מנחם
אני מבין כמה קשה לו הידיעה שהוא נכשל בלהגן על ג'ונגקוק, אבל הוא חייב לעכל זאת.
"מה מצבו?"
"בסדר, הרופאים אמרו שזו רק תרדמת אחרי ניתוח ושהוא אמור להתעורר בשבוע הקרוב, אך הם ציינו תופעות לוואי, אני עוד לא יודע מה הן, אבל אני רק מחכה שהוא יתעורר..."
מפה חזרנו לשתיקה, אני מסתכל על הוסהוק והוא עליי
המבט שחלקנו, כאילו שנינו הבנו שלא נזדקק יותר במילים
עם זה, הנהן הוסהוק בראשו, נתן לי חיבוק קל ומנחם ויצא מן החדר.

השעה הייתה 19:48
כשפתאום אני שומעת נהמות אנחה, כאילו מישהו כרגע קם משינה לא נעימה, אני מרים את ראשי מהתנוחה שבה שהיתי עד לרגע הזה, שהיתה ישיבה על הכיסא וידו של ג'ונגקוק בשלי, ראשי נמוך בין כתפיי, ממש על סף הרדמות
אני מסתכל עליו וכן, סוף סוף אני רואה את עיניו פוקחות, כאלה יפות שאני יכול לצלול בהן!
הוא מסתכל עליי במבט חסר משמעות ומראה סימני איבוד הכרה, אני מהר מנסה להעיר אותו סוטר לו בלחי בעדינות כמה פעמים שיתעורר ולוחץ על הכפתור האדום
האחות מגיעה ביחד עם הרופא והם מבצעים בו בדיקות רגילות, לא כול כך הבנתי אבל אני אתן להם לבצע את העבודה שלהם
אני לפתע נזכר בהוסהוק, אני מהר לוקח את הטלפון שלי, אך רגע לפני מציץ בג'ונגקוק לבדוק שהכול בסדר, אני רואה את האחות והרופא מסביבו והוא כבר בהכרה מלאה, עונה על שאלות
אני מסתכל וגאווה מחלחלת לי ללב, כאילו אני גאה בו על הלחימה שלו.
אני מחייג את המספר של הוסהוק וכעבור שלושה צלצולים הוא עונה
ה:שלום?
ט:הוסהוק?! אתה לא מאמין!!
ה:מה קרה? זה משהו עם ג'ונגקוק??
ט:כן! כן!! הוא התעורר ממש עכשיו!! תגיע מיד לבית החולים!
עם זאת הוא ניתק
הרגשתי תחושת שמחה, לא ידעתי איך לעכל את זה
כשהרופאים עזבו את החדר נשארנו אני וג'ונגקוק לבד, סוף סוף אני רואה אותו בהכרה מלאה
אבל משהו בו מרגיש לי שונה, לא חי.
"ג'ונגקוקיי סוף סוף! אתה לא מבין כמה דאגתי..."
"טאה , היונג, גם אני התגעגעתי, התחושה הזאת לא הייתה נחמדה בכלל"
הייתה בינינו שתיקה , אבל נעימה, כאילו אנחנו מבינים אחד את השני.

"המממ טאה, תקשיב, יש לי נושא חשוב לדבר איתך..."

נקודת מבט ג'ונגקוק

אני פוקח את עיני והדבר הראשון שאני רואה זה את האדם הכי חשוב לי בעולם, אהובי ,טאהיונג
" סוף סוף התעוררת! אתה לא מבין כמה דאגתי" אמר לי טאהיונג
המשפט הזה גרם לי להרגיש קצת לא בנוח, אני מודע לכך שגרמתי להרבה דאגות על הטעויות שלי.

בעוד שאני מסתכל עליו, אני מרגיש את הגוף שלי מאבד שליטה, סחרחורת נוראית תופסת אותי והעיינים שלי נעצמות, למזלי , טאהיונג קלט את זה לפניי וישר הזעיק את האחות בעוד שהוא מנסה להעיר אותי בכוחות עצמו.
אני רואה את האחות והרופא נכנסים לחדר בריצה קלה, האחות מחזיקה בידיה מסמכים ומגש.
אני רואה את טאה מתרחק לאחור כדי לתת לאחראים לעשות את עבודתם, תוך כדיי הוא מרים את הטלפון ומחייג למישהו.

"אז ג'ון ג'ונגקוק"
אני מהנהן בראשי, כאילו זה ישנה משהו
"הדאגת פה הרבה מאוד אנשים ג'ונגקוק" אמר הרופא.
אני לא יודע למה אבל אני מתחיל לא לחבב אותו כול כך
"כן במיוחד הבחור ההוא בטלפון, הוא ישב פה כול הזמן" הוסיפה לדבריו האחות
זה גרם ללב שלי לפעום ולחיוך לחלוף על פניי
" אז ג'ונגקוק, לפי הבדיקות, המצב שלך השתפר בצורה מפתיעה, אנחנו מאוד מרוצים מהשיפור שלך ומההתקדמות שלך, בקצב הזה תשוחרר כבר מחר, כמובן שתזדקק לכמה חבישות נוספות אבל חוץ מזה, הכול נראה תקין... אבל ויש אבל גדול, במשך החצי שנה הקרובה אנחנו נצטרך לספק לך עוזר אישי, אחד שיגור איתך ויטפל בך, ולצערי הבחור פה לא יכול לקחת את התפקיד בגלל יחסיו איתך" הרופא מסתכל על טאה.
אני מעכל את מה שאמר לי הרופא כרגע
"כמובן שזמן השהייה של העוזר יוערך בדרך ההתקדמות שלך, המינימום הוא חצי שנה, אם נראה שההתקדמות שלך מהירה, נקצר את זה, אם לא, לא תהיה לנו ברירה אלא להאריך את זה"
עם זאת הוא נותן לי לחתום על כמה מסמכי אישור
ולפני שהוא מסתובב, אני מספיק לתפוס את זרועו ולשאול
" מי יהיה העוזר הזה?"
הוא מסתובב, מרפרף בדפים ומזמזם

"אממ שמו הוא פארק ג'ימין"

"פארק ג'ימין? אני יכול לדעת עליו עוד מידע? גיל? מראה?"
"המממ...." הנהן הרופא, בעודו מדפדף שוב בדפים.
" כן ,כן הוא בן 25, אני מאמין שבמעט נמוך ממך, הוא בחור מאוד אוהב ורגיש כך שלא תצטרך לדאוג מאי נוחות.."
25? הוא מבוגר ממני בשנתיים...
"עם זאת אדוני, אני אשאיר אותך ואת האורח פה"
ובזה הוא הלך.

"טאה, היונג, יש משהו חשוב שעלי לדבר איתך עליו"
"מה? מה קרה? אתה לא יכול להשתחרר? הרופאים אמרו שאתה בסדר איך זה....
קטעתי אותו עם חיוך קל ושאיפה כדי לדבר
"אני בסדר, ואני הולך להשתחרר אפילו מוקדם יותר מהצפוי, פשוט...פשוט, אני לא כול כך הולך  להשתחרר לבד"
הוא הסתכל עליי במבט עקום, כאילו מבקש עוד מידע
"מסתבר שבגלל הפציעה אני צריך עוזר אישי, ובגלל יחסיי איתך, אתה לא יכול להיות הוא, כך בית החולים קבע.."
"עוזר אישי? כאילו אחד שיגור איתך?"
לא עניתי, פשוט הנהנתי בראשי.
עם זאת הוא התיישב על הכיסא, פרצופו לא מרוצה ואני יכול להתערב מהי הסיבה.
"טאה, אהוב שלי, אתה ממש לא צריך לדאוג בגלל מחשבות כאלה טיפשיות, אני אוהב רק אותך"
הוא הסתכל עליי במבט לא מאמין, כאילו בוחן באמון שלי כלפיו.
לבסוף הוא נאנח, משחרר את כול הלחץ והעצבים
"טוב נו, אם אתה אומר"
הוא אומר זאת עם חיוך על פניו, מה שישר גורם לי לחייך ולצחקק מעט.

פארק ג'ימין אה? מעניין...