נכנסנו לבית, ואני נשבע שהנשימה שלי התעתקה לרגע, זה היה ענק, פשוט ענק.
הסלון היה בגודל של, אם אני לא מגזים, משהו כמו מאה מטרים וזה רק הסלון עצמו, היו שם שלושה כורסאות, שכול אחת מהן עשויה מעור אמיתי בצבעים שונים.
תמונות קיר, ממש כמו בארמונות.
שטיח העשוי מפרווה של חיה כלשהי היה פרוס על ריצפת הסלון.
טלוויזיה גדולה, עם מסך שטוח שהייתה תלויה באמצע החדר, אם בכלל אפשר לקרוא לדבר העצום הזה חדר.
וספרייה ענקית עם הרבה ספרי פסיכולוגיה, פוליטיקה, פנטזיות, מסתורין, רומנטיקה ומלחמות.
כנראה ג'ונגקוק חובב ספרים.
'ג'ימין הכל בסדר?' שאל ג'ונגקוק בסקרנות רבה.
לא נשמעה תגובה מג'ימין. הוא רק עמד שם בוהה בחדר הענק ותוהה לעצמו איך הוא יוכל להתרגל לכזה מקום גדול.
'ג'ימין, הכל טוב?' שאל שוב ג'ונגקוק אך הפעם נופף לו עם היד מול הפנים ואמר 'הלו? מה נתקעת' וציחקק
"א..אה?" אמר ג'ימין עם פנים מבולבלות ומגוחכות.
'אתה...' אמר ג'ונגקוק וציחקק קלות
ג'ימין רק עמד שם עדיין עם מבט מבולבל.
'בוא לחדר האוכל, נמשיך את הסיור בבית אחר כך' אמר ג'ונגקוק.
"אה, אוקיי" השיב ג'ימין.
הגענו לחדר האוכל, גם הוא, היה גדול.
לא בשונה מהסלון, היו שם כורסאות ישיבה מאוד נוחות וגדולות, בצבעים שונים המיועדים לחדר אוכל אבל הפעם לא היו שלוש, אלא שיירה שלהם
פרוסים לאורך כל חדר האוכל עם שולחן ארוך מאוד עם מפה ארוכה ופמוטים דלוקים
חדר האוכל היה ממש ענקי, ממש כמו באגדת היפה והחיה
'ג'ימין, תכיר, אלו הם שאר העוזרים שלי, נאמג'ון היונג, הוא אחראי לשמור עליי, על הבית ועלייך מהיום כמובן ואחראי לתקשר עם מגדלי הביטחון שמפוזרים בכל דרום קוריאה, סוקג'ין היונג, הוא אחראי לשמור עליי ואחראי על הבישולים במטבח -מחלק פקודות לטבחים, ממש מאמא של הבית, בעצם הוא השף פה מבחירתו' ציחקק ג'ונגקוק והמשיך 'יונגי היונג, הוא אחראי לשמור על השומרים ולתקשר עם שאר היחידות ברחבי המדינה ואחראי לבדוק אם הכל מתפקד כמו שצריך, את הוסהוק כבר הכרת אבל אני אגיד שוב כדי להבהיר את תפקידו, הוסהוק אחראי לשמור על הביטחון האישי שלך, הוא הולך אחריך לכל מקום והוא הנהג הפרטי שלי.
בעצם, כולם אחראים לשמירה פה וכולם אנשים הגונים, אנשים טובים' אמר והביט שוב וכולם הצטרפו אליו.
'חברים, תכירו זה פארק ג'ימין, הוא גם אחראי לשמור עליי.' אמר ג'ונגקוק.
כולם צחקו, כמה אנשים צריכים לשמור עליו? 'הכוונה, מבחינה רפואית' אמר ג'ונגקוק, וכולם השתתקו והמשיכו להקשיב.
'הוא עומד לעזור לי במשך חצי השנה הקרובה' אמר
' ג'ונגקוק אה, היית צריך להגיד קודם כדי לא לפתוח פה "מהומה" ' אמר יונגי, בעוד מבט זדוני וחצי חיוך נחו על פניו
'הכל טוב, נכון ג'ימין?' שאל ג'ונגקוק את ג'ימין
"אמ, כן, אני מנחש' ציחקק והסמיק.
'טאה אמור לבוא עוד כמה דקות, הוא אמר לא לחכות לו, בואו נתחיל לאכול, בתאבון' הכריז ג'ונגקוק
"בתאבון" אמר כול אחד בנפרד והתחילו לחפור באוכל.
ג'ימין הסתכל בקפדנות על מה שהיה פרוס על השולחן הארוך.
הכל מהכל נמצא שם, פשוט הכל, מה שלו? לא כול כך היה...
צלעות כבש, שרימפס, צדפות, בקר, סטייקים, פירה עם חמאה, אורז, קימצ'י, מרקים מכול מיני סוגים שונים ומה לא?
הוא ישב שם באמת, פעור פה
בזמן שכולם כבר בחצי המנה, הוא פשוט ישב שם, מתבונן, כאילו מתבייש להביט אפילו בכיוון של האוכל מתוך המחשבה שוואו, באמת לא מגיע לו כול הטוב הזה.
"ג'ימין? הכול בסדר? למה אתה לא אוכל, לא טעים לך?" ג'ין שאל בדאגה ובקצת חשש מהמחשבה שמישהו לא מרגיש בתשוקה לאוכל שלו
"ל-לא לא... אני בסדר גמור, פשוט אני קצת עייף, מצטער" השבתי במן תחושת סחרחורת
" אה אה, הבנתי, טוב לפחות תאכל טיפה ותעלה למעלה לישון? הוסהוק ידריך אותך לחדרך"
הוא אומר, הנימה שלו גורמת לי להרגיש טיפונת יותר בנוח
"אוקיי..היונג"
עם זאת אני לוקח את המקלות אכילה ותופס איתם כמה שריפסים כדי לא להרגיש כבד מידי, אוכל קל.
אני לוקח ביס והעיינים שלי נפתחות
"וואה היונג, זה טעים כול כך!"
אמרתי בעודי דוחס את השרימפסים לתוך פי, אך נזהר שלא להיחנק
"אני מאוד שמח, תאכל תאכל" ענה בחינניות עם חיוך בעודו צופה בגופי הקטן והצנום מתמלא.
משהו כמו אחרי רבע שעה, כשכולם היו עסוקים באוכל, עייפות הכתה בי, הרגשתי רדום, מותש ממאורע היום
"תודה רבה על האוכל, היונג, אבל אני ממש עייף, הוסהוק תוכל בבקשה להדריך אותי לחדר?"
היה מן שקט של כמה שניות עד שהוא בלע את האוכל בפיו וענה לי בקול נעים ובטוח
"בטח ג'ימיני"
בעוד שאנחנו קמים, אני בא לאחוז בצלחת שלי, לכיור כמובן, אך במהרה מישהו תפס ביד שלי ועזבתי את הצלחת מיד, לבסוף המישהו הזה הוא ג'ין
" יאא ג'ימין אה, אתה ממש לא צריך לפנות אחריך, זה בסדר גמור"
"לא לא לא היונג, לפחות תן לי לשים את הצלחות המשומשות בכיור" עניתי במבוכה
"ג'ימין, כשאני אומר שזה בסדר אז זה בסדר, לך, תנוח, היה לך יום לא קל" ענה ג'ין
"אוקיי, לילה טוב"
בעוד שאני והוסהוק מתרחקים מהשולחן אני מפנה את מבטי אל השולחן בפעם האחרונה להערב ושם לב שקוקי מביע הבעת פנים לא נוחה, כאילו משהו מטריד אותו, 'מטומטם, יש לו מאפיה שלמה לנהל, בטח שהוא יהיה מוטרד מידי פעם' חשבתי לעצמי בעודי מניד בראשי לעצמי.
כשהתקדמנו והתקדמנו, לא שמתי לב שאנחנו הולכים כבר חמש דקות, וואו הבית הזה ענק.
לאחר אין ספור פניות ועליות סוף סוף הגענו לחדר, חדר נעים הייתי אומר, עם מיטה גדולה וסדינים לבנים כמו בבית מלון, שידה מעץ ועליה כד עם פרחים מעט נבולים, טלוויזיה גדולה שעומדת על ארונית קטנה, ארון בגדים וחדר אמבטיה פרטי.
"אז... ג'ימין, אני מקווה שאתה אוהב את החדר" הוסהוק אמר, כאילו מנסה לפתח שיחה
"כן כן, הוא ממש נהדר, תודה" עניתי בביישנות
"תראה ג'ימין, אני שם לב למבטים שלכם, אבל ג'ונגקוק תפוס ומאושר ככה" אמר הוסהוק ישר ולעניין
"מה? על מה אתה מדבר" שאלתי, באמת בשיא התמיהה
"המבטים הללו, השיחות הקצרות, זה קצת גלוי"
" הוסהוק היונג, אתה תצטרך להיות יותר ספציפי כדי שאוכל להבין אותך כראוי" אמרתי בעצבנות קלה, לא מבין מה הוא רוצה ממני
"אני רק רוצה לומר שכול מחשבה כזאת או אחרת שמתרוצצת לך בראש, בטל אותה, ולילה טוב ג'ימין"
עם זאת הוא יצא מהחדר בצעדים גדולים ונשימה קשה
"לילה טוב..." מלמלתי לעצמי
החלטתי שאני אכנס להתקלח, אחשוב קצת על היום, אנסה להוריד מהמתח.
אחרי המקלחת ה"מרעננת" שלי, לבשתי חולצה לבנה ריקה, בוקסרים שחורים והתגנבתי לי למיטה
"לילה טוב" חזרתי בשנית, עצמתי עיינים והלכתי לישון.
YOU ARE READING
Trust me-Jikook♡
Fanficג'ון ג'ונגקוק, גבר עקשן, יהיר ~ותפוס~ ראש המאפיה הכי עוצמתית וגדולה בדרום קוריאה, נפצע בקרב ונשלח לבית החולים מה יקרה כאשר יהיה עליו לגור עם עוזר אישי "חרוץ ומתוק" כמו ג'ימין? איך הוא יסדר את חיי הלחץ בין המאפיה לבין חיי האהבה שלו? הסיפור הבא יכלול...
