oreo // lashton [hebrew]

don't let me go. // 24

♥ DON'T BE A GHOST READER, VOTE AND COMMENT ♥

Don't let meDon't let me

Don't let me go'Cause I'm tired of feeling alone 

Don't let meDon't let me go'Cause I'm tired of feeling alone

Don't Let Me Go ~ Harry Styles

(הפרקים האלה עכשיו ממש חשובים ולקח לי זמן לתרגם אותו. בבקשה תגובות והצבעות? ה/מ)

~

נקודת מבט אשטון

פתחתי את עיניי, מנסה לשבת. לא יכולתי. הייתי יותר מדי חלש. היו צינורות ודברים בכל מקום. לא ידעתי לא מה היו חצי מהדברים האלו אפילו, וחלק מהם היו מחוברים אליי. ממש רציתי לעזוב. החזקתי בצדדים של המיטה, מושך את עצמי מעלה. רק למשוך את עצמי גזל ממני כל כך הרבה כוח. הזרועות שלי כאבו. אפילו לא הגעתי לחצי מהדרך.

עד שהגעתי לגמרי למצב של ישיבה, התנשפתי בכבדות. השארתי את ידיי בצדדים, משעין את ראשי לאחור. הסתכלתי על החדר הקטן, מנסה להבין איפה הייתי. זה היה קשה לראות. הכושר ראיה שלי לא היה משהו, והכל היה מטושטש. הייתה טלוויזיה בפינת החדר ושולחן קטן מתחתיה. וזהו, בערך. טוב, היה משהו על השולחן. זה נראה כמו עוגה?

אוקיי, איפה אני לעזאזל?

יישרתי את עצמי עוד קצת, מתעלם מהכאב שהצטרף לפעולה. מצמצתי מספר פעמים, מחכה שהראיה שלי תתמקד. רגע, אני צריך את המשקפיים שלי. זה למה הכל היה מטושטש. חשבתי שהיו לי עדשות. מוזר.

ניסיתי לחשוב על הדבר האחרון שזכרתי. אני צריך להיות בבית ספר, נכון? זה המקום האחרון שאני זוכר. אף פעם לא הייתי בחלק הזה של הבית ספר. למה יש כאן מיטה בכלל? הסתכלתי לצד שמאל, רואה קיר חלק בדיוק כמו הקיר לימיני. חיפשתי משהו שיוכל לעזור לי.

הייתה שידה קטנה לשמאלי. למזלי, הצלחתי לראות את הקייס של המשקפיים שלי. לקחתי את זה, מקווה שזה הכיל את המשקפיים שלי. אם אני כנה לגמרי, כמעט צרחתי כשראיתי אותם לידי. לבשתי אותם, מתבונן בסביבה הפחות מטוטשת שלי. לא אהבתי מה שראיתי, כי ידעתי בדיוק איפה הייתי.

הייתי בבית חולים.

מה קרה לי? אני לא חולה, נכון? החלקתי את ידי על הבטן שלי, מתכווץ מכאב כשהגעתי אליה. הגעתי למשהו קשה שהיה על הבטן שלי. מה זה היה? הסתכלתי מטה, מבין מה זה. אלה היו הצלעות שלי. התנשפתי, מבין לפתע למה אני כאן.

הלכתי יותר מדי רחוק.

הרגשתי כאב אדיר בבטן שלי, גורם לי להוציא צרחה בטון מאוד גבוה. קיוויתי שאף אחד לא שמע אותי. אני לא רוצה שאף אחד ידע שאני ער עדיין. אני לא רוצה שישאלו אותי שאלות. אני לא רוצה שהם ישפטו אותי.

הרגשתי כאב נוסף בבטן שלי. התכווצתי, מנסה שלא לצרוח. הייתי צריך לגרום לכאב הזה להפסיק. אני לא יודע כמה זמן הייתי ככה. לא אכלתי דבר. אולי אני רעב?

הסתכלתי סביבי, לא רואה שום מזון לידי. נאנחתי, מניח את ידיי על המיטה בחזרה. היד השמאלית שלי פגעה במשהו. הסתכלתי, רואה עוגיית אוראו מונחת שם. מישהו שם אוראו ביד שלי? זה היה לוק? הוא היחיד שאי פעם נתן לי אוכל, והאוכל הזה היה אוראו. הרמתי את זה, נותן ביס ובולע.

זה עלה במיידיות.

~

נקודת מבט לוק

לקחתי את הלהב והחזקתי אותו כנגד העור שלי. רעדתי. בכיתי. הייתי עצוב. הייתי מפוחד. באמת הלכתי לעשות את זה? זה הולך לגרום לי להיות שמח שוב?

החלקתי את הלהב על פרק כף היד שלי.

התכווצתי, צופה בדם נוזל מהחתך. זה כאב, אבל זה היה משחרר. הנחתי את הלהב על נקודה חדשה, מוכן ליצור חתך נוסף. הופרעתי על ידי צלצול הטלפון שלי. הורדתי את הלהב והרמתי את הטלפון שלי, מופתע לנוכח המספר החסוי.

החלטתי לענות בכל מקרה.

"הלו?" אמרתי. זו כנראה אחת מהמתיחות הטלפוניות של מייקל שלא באמת מצחיקות. בכלל.

"הי, לוק. זו אמא של אשטון." האדם מהצד השני של הקו אמר. הו, לא. הוא מת, נכון? היא מתקשרת אליי כדי להודיע לי שהוא נפטר, אני צודק?

"אשטון בסדר?" שאלתי, הקול שלי רווי בדאגה. התחננתי שהיא תספר לי חדשות טובות.

"הוא ער." היא ענתה. ניתקתי, פעולה שהייתה מאוד חוצפנית, אבל לא היה אכפת לי. זרקתי את הטלפון שלי, נועל את הנעליים שלי ורץ למכונית שלי. לא היה אכפת לי שהשעה הייתה שתיים בבוקר. לא היה אכפת לי שלבשתי את אותם בגדים כמו אתמול. לא היה אכפת לי שאמא שלי תדאג.

הייתי חייב לראות את אשטון.

~