כשגן עדן פוגש את גיהנום (boyxboy)

פרק 10

נעצתי עיניים בעצבנות ברצפה, וראיתי את האקדח של ג'ונגקוק מונח ברוגע על הרצפה, כאילו לא מודע לחיים שהרס, והבנתי ברגע מה אני צריך לעשות. ניסיתי לקחת את האקדח בדיוק באותו הזמן שג'ונגקוק זינק גם, אבל אני הקדמתי אותו ותפסתי את האקדח, ועדיין שנינו במצב של ישיבה.

התרחקתי ממנו כדי שהוא לא יוכל לפגוע בי או לקחת ממני את האקדח. החזקתי את האקדח בחוזקה וכיוונתי אותו כלפי ג'ונגקוק.

המתכת הייתה קרה - ניגוד מוחלט לעורי החם. הדם שצף בגופי.

הוא הסתכל עליי ולא אמר מילה. זה הפתיע. "למה אתה שותק פתאום? אתה לא מפחד ממני? כי בינתיים אני מחזיק את הדבר שיכול לגמור את החיים שלך."

"ג'ימין, האקדח הזה טעון." אמר בחוזקה.

שמחתי בליבי שזה מפריע לו "אני יודע." אמרתי בארסיות.

"תוריד את האקדח." אמר ובקולו לא נשמע רגש של פחד, אבל היה ניכר בו שהוא נסער.

"למה?" אמרתי בחיוך מזוייף.

הוא הסתכל בעיניים האלה שלו ואמר בביטחון "אתה בכל מקרה לא תירה בי." כשהסתכלתי בעיניו ראיתי אמונה שלמה בי שלא אפגע בו. רגש מסויים ניסה למצוא כניסה לליבי, אבל בניתי חומות חזקות ממנו וסילקתי אותו במנוד יד, ושוב ליבי התמלא בשנאה הטהורה שכ"כ דבקתי בה. כעסי התגבר. נעמדתי על רגליי וכך גם הוא. הוא היה רחוק ממני, משהו כמו 5 או 6 מטר.

התחלתי להתקרב אליו, אני לא יודע למה עשיתי את זה, אבל בכל מקרה עשיתי את זה. כשהבחין שאני מתקרב לעברו הוא התרחק. המשכתי להתקדם והתקדמתי עד שגבו נחבט בקיר. עמדתי מולו ואמרתי "למה? למה עשית את זה?" שאלתי שוב בלחש וארסיות הציפה את קולי. הוא שתק והסתכל עליו בעיניים הכהות האלו, רחמים מילאו אותן עכשיו. כשהבחנתי באותן הרחמים צעקתי "שלא תעז לרחם עליי! שלא תעז!!!" אני שונא להרגיש חסר אונים ואני שונא שמרחמים עליי.

"הבן אדם היחיד שאתה צריך לרחם עליו עכשיו הוא אתה! כי בעוד שניות ספורות תפגוש את יונגי!" צעקתי ודמעות זלגו על לחיי כשנזכרתי ביונגי. הבעתו לא השתנתה. הוא לא פחד ממני, בכלל. עמדנו ככה כמה שניות לפני שהוא תפס בכתפי וסובב אותי כך שגבי נחבט בקיר בחוזקה, הוא הסתכל עליי ואמר "אתה חושב שרציתי שזה יקרה? זה מה שאתה חושב?!" הוא צעק. הוא היה נסער ומאוד מיואש ממני, כאילו הוא היה נזקק שאבין אותו, אבל לא הסכמתי לעזור לו.

"כן! אין לי ספק." האמנתי בזה בלב שלם. "עכשיו תתרחק ממני לפני שאני יורה לך ברגל ונותן לך לסבול כאן עד שתמות!!!" הוא עדיין לא פחד ממני, הוא המשיך להחזיק בכתפיי.

החלטתי לעשות מעשה. הכנסתי לו אגרוף לבטן. הוא נרתע וזה נתן לי זמן להשתחרר. התרחקתי ממנו ומהקיר ואמרתי לו כשהאקדח מכוון לכיוונו "מה שעשית היה מעשה מסוכן." אמרתי "מאוד מסוכן. טוב," אמרתי והזדקפתי קצת יותר "מוכן לכפר על המוות והסבל שגרמת?"

"אם זה מה שיעשה לך טוב, אז כן." אמר, וכנות נשמעה בקולו. הוא באמת לא פחד להקריב את עצמו אם לי זה יעשה טוב. "אני רק רוצה שתדעי שממוות לא חוזרים."

חשבתי על זה לשנייה ומצאתי משהו בדבריו. אם אני אהרוג אותו, אני אסבול מייסורי מצפון במשך כל חיי, גם אם המוות שלו היה צודק בעיניי.

התקדמתי לעברו והפעם הוא לא התרחק, הוא המשיך לעמוד במקומו. כשעמדתי מולו הסתכלתי בעיניו. אולי אני לא אהרוג אותו, אבל אני בוודאות אגרום לו לסבל.

סטרתי לו על לחיו. הוא לא אמר מילה, רק הסיט חזרה את מבטו לעברי. סטרתי לו על לחיו השנייה בכל העוצמה שהצלחתי לגייס בידי. ושוב, הוא לא הגיב והסיט את מבטו חזרה אליי. רק הביט בי. דחפתי אותו והוא נפל על גבו ואני בעקבותיו, הייתי מעליו והסתכלתי עליו והוא עליי. היינו ככה במשך שניות ספורות לפני שהוא תפס בכתפיי והפך את המעמדות בנינו. הוא הניח את כל משקלו עליי כך שלא יכולתי להתחמק ממנו. הוא תפס את מפרקי ידי כ"כ חזק כך שהאקדח השתחרר מידי ונחת על הרצפה. עורו היה חמים על עורי, אבל לא הסכמתי להיכנע לו.

הוא הסתכל עליי ואמר "אתה באמת חושב שרציתי להרוג את יונגי?" שאל וייאוש הציף את קולו.

"אני..." כשהסתכלתי בעיניו העמוקות הכל נשכח ממני -ממש כמו בחג המולד- אבל השתחררתי מהתחושה הזו ואמרתי בביטחון "אני מאמין בלב שלם שעשית את זה מתוך כוונה. אתה מספיק מרושע וחולני בשביל לעשות את זה. קיבלתי את ההוכחה שלי." אמרתי.

"איזו הוכחה?"

"שלא באמת היה לך אכפת ממני." אמרתי בנוקשות.

הוא הסתכל עליי בהלם "לא אכפת לי ממך?" הוא היה פגוע. הוא המשיך להעמיק בעיניי לעוד מספר שניות ספורות. אבל לפתע הוא עשה את המעשה המסוכן ביותר.

הוא נישק אותי. כששפתיו פגשו בשפתיי, הרגשתי איך שנאתי כלפיו מתגברת ומתעצמת. הוא לעומתי אהב אותי וידעתי שאכפת לו ממני. ניסיתי להסיט את פניי אבל ההתנגדות לא עזרה לי. הוא לא שיחרר ממני. המשכתי להסיט את פניי כי מפרקי ידיי עדיין היו לחוצים בין ידיו ולבסוף הוא הרים את מבטו והרפה את אחיזתו ממני וזה נתן לי פתח חילוץ.

התרוממתי ממנו והתרחקתי "שלא תעז לעשות את זה שוב." הוא רק הביט בי, והחלטתי לעשות את מה שהייתי צריך לעשות כבר ממזמן.

סטרתי לו על לחיו "זה על שנישקתי אותי!" אמרתי. סטרתי לו על לחיו השנייה "זה על הסבל שגרמת לי כשיונגי נפל!" התרחקתי ממנו כמה צעדים וכיוונתי את האקדח לכתפו "וזה בשביל יונגי!"

ויריתי.

כשהכדור פגע בכתפו הוא נאנק בכאב ונפל על הרצפה.

"כדאי לך ללכת לביה"ח." אמרתי בנוקשות. הדם התחיל להתפשט בחולצתו, אבל זה לא עניין אותי. הפניתי את גבי לג'ונגקוק והתחלתי ללכת לכיוון היציאה.

אחרי 2 פסיעות, שמטתי את האקדח והמשכתי ללכת לכיוון היציאה. לכיוון היציאה מהמקום שהרס את חיי ואת חיי האדם שאהבתי.