למחרת נאמג'ון לא הגיע לביה"ס.
ביום התאונה ניסיתי להתקשר אליו יותר מ-20 פעמים. הוא לא ענה לאף אחת מהשיחות שהתקשרתי או להודעות ששלחתי.
הרגשתי רגשות אשם מטורפות. לא יכולתי להכיל את העובדה שהעדתי נגד אביו של חברי הטוב ביותר, שיכול להיות וחרצתי את גורלו של אביו של הנער שהיה איתי באש ובמים.
לאחר סיום הלימודים, אספתי את חפציי ופניתי ללכת לכיוון ביתו של נאמג'ון.
דפקתי על הדלת וחיכיתי לתשובה שלא הגיעה.
התיישבתי ליד הדלת במשך כחצי שעה, מחכה שהדלת תיפתח כדלת קסמים, אך זה לא קרה.
לאחר חצי שעה החלטתי פשוט לקום וללכת.
נאמג'ון לא הגיע גם בשבוע לאחר מכן, גם לא בשבוע שלאחריו, וגם לא לאחר שבועיים.
רגשות האשמה לא הפסיקו לפקוד אותי למרות שידעתי שהצדק איתי, אבל למרות זאת המשכתי ללכת לביתו יום יום ולחכות ליד הדלת, לקוות שאולי היום יהיה שונה והדלת תיפתח, אך כמובן שטעיתי ותקוותי הושלכו לפח.
חודש לאחר המקרה נאמג'ון בא לביה"ס במבט כועס, מחפש בעיניו משהו.
כשראיתי אותו קראתי לעברו "נאמג'ון! קים נאמג'ון!" כ"כ הוקל לי לראות אותו שוב.
כששמע את קולי, הפנה את מבטו אליי. מבטו ננעל עליי וכעס נשקף בעיניו.
הוא צעד לעברי במהירות ואגרופו פגש מקרוב את פניי.
מעדתי מעט מעוצמת המכה, מופתע -למרות שאני לא אמור להיות- מהפעולה שנקט בה.
לפני שהספקתי להגיד משהו הוא הכניס את אגרופו עמוק לבטני בפעולה פשוטה ומהירה.
התקפלתי באנקת כאב.
הוא תפס בכתפיי והטיח את גבי בלוקרים שהיו מאחוריי.
הכאבים בגופי לא פסקו, אבל... אבל יכולתי להבין את תגובתו. יכולתי להבין למה פעל ככה.
"נאמג'ון..." אמרתי בשקט.
הוא הידק את אחיזתו בכתפיי, הביט בעיניי ונבהלתי מכמות הרעל שזרמה בעיניו.
"אתה..." התחיל בלחישה "אתה בכלל יודע מה עשית?!" עכשיו הוא כבר צעק.
הבטתי בעיניו, לא מנתק את קשר העין שמחבר ביננו "נאמג'ון... אני לא ידעתי שזה היה אבא שלך ברכב ההוא."
"אתה..." לחש שנית, ארסיות שטפה את קולו "אתה בכלל מודע לנזק שגרמת?"
הבנתי את הכעס שלו, באמת שהבנתי. אבל מה שהיה בו עכשיו היה כבר כעס עיוור. כעס לא מוצדק בכלל.
"נאמג'ון... למה אתה כ"כ כועס? אבא שלך הרג מישהי! אז הוא יישב כמה שנים בכלא וזהו! למה אתה כ"כ מגזים בתגובה שלך עכשיו?"
הוא הביט בי וחיוך מפחיד החל לעלות על פניו "אתה באמת חושב שזה מה שקרה?"
הבטתי בו בבלבול "למה אתה מתכוון?"
הוא צחק צחוק שגרם לכל עורי להצטמרר ולהפוך לעור ברווז.
"בזכות העדות הנפלאה שלך, אבא שלי נידון למאסר עולם והוצרכנו לשלם כספי פיצויים למשפחת המנוחה ולכן נכנסנו לחובות." הוא שתק קצת כדי לתת לי לעכל את ההשלכות של מעשיי, אך הרגשתי שזו רק ההתחלה.
נאמג'ון המשיך ואמר "לא היה לנו כסף לשלם, לא את כספי הפיצויים ולא את הוצאות הבית הרגילים. ונחש מה קרה? אמא שלי החליטה להתאבד בגלל החובות הכבדים ומההשפלה שספגה מהחברה." פי נפער. סחרחורת החלה לפקוד אותי ומחי הרגיש כאילו עומד להתפוצץ מכל המידע הטרי שהגיע לאוזניי.
הוא ראה את ההלם בעיניי, הוא חייך ואמר "נחמד, נכון? נשארתי בעולם לבד, ונחש מה? זה קרה בגללך. בגלל החבר הטוב והיקר שלי, בגלל שלא יכולת לסתום את הפה הזה שלך."
"אני... אני... אני לא ידעתי נאמג'ון... אני מצטער לשמוע..." גימגמתי.
"כן, כי להצטער יחזיר את המצב לקדמותו." קטע אותי.
הבטנו אחד בשנייה בשקט. עיניי התמלאו דמעות והוא בחן כל תגובה שלי.
"ג'ימין." התחיל לומר שוב.
הקריאה שלו בשמי הפתיעה אותי ושאלתי בקול חלוש "מה?"
"אתה יודע מה הולך לקרות עכשיו?"
הבטתי בו בבלבול והנדתי בראשי לשלילה.
"מהיום... מהיום תתחיל לפחד." אמר בשקט מצמרר.
קפאתי, לא יכולתי להגיב.
"תתחיל לפחד, כי אני אהרוס את חייך. אני לא אשתוק. אני אדאג לכך שחייך ייהרסו. אני אדאג לזה בעצמי." אמר, שיחרר אותי ופנה ללכת.
מקווה שאהבתם את הפרק :)
טוב, אז אני ממש ממש ממששש מצטערת שלא העליתי המון זמן, פשוט הייתי בעומס לימודי מטורףףף.
האמת שהפרקים היו כתובים לי בדף, רק הייתי צריכה להקליד, אבל באמת שהייתי כ"כ עמוסה שאפילו את זה לא הספקתי...
אני ממש ממש מצטערת, אשתדל להעלות פרקים בקצב יותר תדיר :)
תצביעו ותגיבו 3>
אוהבת המון המוןן
נ.ב: מצטערת אם הפרק לא כתוב טוב, לא היה לי זמן לעשות לו שיכתוב. מקווה שאין יותר מדי טעויות 😅
YOU ARE READING
כשגן עדן פוגש את גיהנום (boyxboy)
Fanfictionמה קורה כשאתה מעיד נגד אביו של חברך הטוב ביותר...? זה מה שקרה לפארק ג'ימין. הוא היה עד לתאונת פגע וברח והלך להעיד במשטרה... לאחר חקירה הוא גילה שהעיד נגד אביו של חברו הטוב קים נאמג'ון. מה יקרה לחברות בניהם...? והאם נאמג'ון ישב בשקט על זה...? את כל ז...
