פרק 12

276 30 5
                                    

יום לאחר התוכנית ששודר בה ג'ונגקוק, הלכתי לממש את ההחלטה שלי.

הלכתי לביה"ח סואול, וכשנשאלתי בפתח החדר מי אני, עניתי שאני פארק ג'ימין והראיתי את תעודת הזהות שלי. שומרי הראש נתנו לי להיכנס.

ומרגע שעברתי את פתח הדלת... אין דרך חזור.

-------------------------------------

עברו כמה חודשים מאז שבאתי לביה"ח. הייתי בא לבקר אותו והוא היה שמח כשהייתי לצידו, וזה כשלעצמו ניחם אותי. היינו אוכלים ביחד, צוחקים ביחד, והכל היה בביה"ח. הייתי מקבל דיווח מדי פעם מהרופאים על העובדה שמצבו של ג'ונגקוק משתפר, וזה כיבה קצת קצת את רגשות האשמה שבערו בי.

אני יודע שאומנם הייתה לי סיבה מוצדקת לעשות את מה שעשיתי, אבל הייתי צריך לחשוב לפני הצעד הזה. הייתי צריך לדעת שזה מה שיקרה. ואם הייתי חושב שנייה אחת לפני הירייה - כל זה לא היה קורה.

לאט לאט עם הזמן, אני וג'ונגקוק התחברנו. אני לא יכול להגיד שהתאהבתי בו כי אני לא -בכל מקרה הוא רצח את יונגי- אבל אני כן יכול להגיד ששנאתי אותו פחות מלפני.

ביום אחד מן הימים שהייתי איתו, ישבנו ביחד, הוא על מיטת בית החולים ואני על הספה שלידו. שמענו שירים רגועים ופשוט שכחנו לרגע מהכל.

"תשיר." אמר, ביקש ממני ג'ון ג'ונגקוק.

"מה?" הייתי המום מכדי לענות תשובה שנונה יותר, זה הפתיע.

"תשיר לי" ביקש שוב.

"למה?" לא הבנתי מה הסיבה שלו לבקשה הפתאומית הזו.

"כי אני רוצה לשמוע אותך..." אמר בפשטות ובתחנונים.

זה היה מפתיע, ולא הייתי בטוח אם אני מוכן לזה. "ג'ונגקוק..." אמרתי.

"בבקשה ג'ימין, רק פעם אחת, רק פעם אחת." הוא ממש התחנן.

לא יכולתי להשאיר אותו ככה, לא יכולתי לדחות אותו, המבט בעיניו הכהות היה עמוק ורציני, מה שמאוד לא היה אופייני לג'ון לג'ונגקוק.

"בשכונות של עוני, בשכונות של משבר,

יושב לו ילד קטן בצל, מנסה למצוא סיבה להישאר.

החיים הרבו קשיים וליבו נשבר מיליון פעמים,

זה לא מנע ממנו למצוא את כל מה שהתחבא בצללים.

והלילה שוב ירד, נכנס תחת שמיכת תלאים,

והקור חודר ללב, ועוצר אותו פעם אחת ולא יותר.

החיים הרבו קשיים וליבו נשבר מיליון פעמים,

זה לא מנע ממנו למצוא את כל מה שהתחבא בצללים."

כשגן עדן פוגש את גיהנום (boyxboy)Where stories live. Discover now