שקיעת השמש

שוב

שוב

אופניים נפלו שוב, הם קשורים למעקה אבל הם שכבו שם על הקרקע, משכו ביחד איתם את החוט גומי העבה שהחזיק בהם, והם התנדנדו כך מנהלים מלחמה שקטה מי יצליח להיכנע ראשון. חלפתי לצדם כול בוקר כשהלכתי לעבודה, שעת בוקר מוקדמת וכמעט דבר לא פתוח, למעט הקיוסק שבקצה הרחוב שפתוח 24/7 והמוכרת שנראית מנומנמת מאחורי הדלפק העמוס את כלל השוקולדים הקטנים האלו עם העטיפות שאפשר לקחת לדרך, לאכול ואחר כך לאמלל את עצמך עם רגשות האשם.

עמדתי שתי דקות מול החנות, התלבטתי אם שווה לי את זה או לא.

לבסוף החלטתי ללכת, אם התכוונתי להכניס כמות מטורפת של קלוריות היום, לפחות אהיה צלולה מספיק ואוכל להאשים את עצמי בהגינות על ערנות, שכרגע לא עניתי על הקטגוריה הזו.

ידיי בכיסים והמשכתי ללכת, עברתי על פני המכוניות החנות, בקרוב אשמע אותם מניעות וכל אחת תצא לדרכה.

אני ממשיכה ללכת, החנות כבר פתוחה, אני לא צריכה להיכנס על מנת לדעת שמאט עומד שם בפנים, הוא מקדים, הוא תמיד מקדים לפעמים ב5 דקות ולפעמים ב10 אבל הוא מקדים, בניגוד אליי שאני מגיעה בדיוק בזמן ואף לפעמים דקה או שניים אחרי.

לא הגעתי מוקדם כי אלו שעות שינה יקרות מפז, שהעדפתי להיות במיטה החמה בין שינה לערות מאשר להיות כאן.

מאט בירך אותי בחיוך ובברכה שנכנסתי פנימה, הוא כבר התחיל להכין את המקום, ללקוחות שעוד יכנסו במלך הבוקר העמוס שעומד לפנינו.

אין ספק שבעל הבית ידע היטב את השעות בהם יתופעל המאפייה היטב, קמנו בשעה מוקדם כדי שב7 שכולם מהירו לעבודה או לבית הספר יכולו להימשך על ידי הריח הנפלא שעמד באוויר ולהיכנס פנימה ולקנות לעצם מאפה חם ולהמשיך לצעוד.

זה לא היה בית קפה, הבעלים התעקש לשמור על כך שהמקום יראה כך, אבל בכל זאת מכונה עמדה בצד וסיפקה קפה חם בכוס קלקר לכל המעוניין בכך.

מאט דחף לתנור החם את המאפים ושפכתי דלי מים, הקפדנו על היגיינה במקום, והאמת זה תרם גם להלך הרוח להיות חיובי יותר.

עבדנו כמכונה משומנת היטב, כל אחד ידע את עבודתו ועשינו זאת בזריזות ויעלות.

בעשרה לשבע החלו לדשדש פנימה הלקוחות הראשונים, ילדים צעירים שעדין לבשו את הפיג'מה שלהם מתחת למעיל הגדול שלבשו, לרגליהם היו נעלי בית או כפכפים והם ביקשו מאפים שונים.

דמיינתי את אמם מנסה לארגן את ילדיה לעוד יום לימודים ואת עצמה לעוד יום עבודה, נתתי להם את מבוקשם בחיוך והם כשלו מחוץ לחנות, קיוויתי בכל לבי שהם הגיעו לביתם בשלום.

אני ומאט עבדנו בקצב, שלחנו כל לקוח לדרכו.

בשעה שמונה וחצי הכמות החלה להידלדל וסוף סוף נשמו לרווחה, הנה עוד בוקר אחד עבר, לקראת תשע החנות כבר הייתה כמעט ריקה, הגשתי למאט כוס קפה ומאפה והתיישבנו, לפנינו עוד יום עמוס, אבל אפשר להתענג על השקט כל עוד הוא בנמצא.