שקיעת השמש

בין טיפות של גשם

בין טיפות של גשם

חלק א'

הגשם ירד במרץ, הוא התחיל בטפטוף עדין שהתחזק כל שהדקות נקפו ואני עמדתי עדיין כאן, רחוק מהבית עם סריג דק בלבד וטייץ ונעלי ספורט שלא התאימו למזג האוויר הסגרירי והגשום שהיה סביבי ברגעים אלו ממש.
אבל על אף על פי שהייתי רטובה ובגדיי מרוב שספגו מים כבר החלו לטפטף בעצמם כמו ענן בפני עצמו, לא חשתי את הקור או את הרטיבות, זה היה לא נכון ובהחלט לא הגיוני.
איך אני לא מרגישה? ועדיין שאצבעותיי בוודאי היו קפואות עד שלא יכלו לזוז. אבל הם זוזו! הם נעו על גדר הברזל של בית הספר הריק, בטוחה אני שכלל התלמידים העדיפו להיות בפנים מאשר בחוץ. ועל עמוד התאורה הרטוב, הם נעו להם גם שהבטתי בהם וניסיתי להבין איך למרות הכפור ששורר בחוץ אני לא מרגישה דבר מכך, האם משהו התקלקל בגופי, אולי נשבר, נהרס? מדוע אני לא יכולה להרגיש יש את הקור, אף על פי שאני יודעת היטב שהוא כאן נמצא אוחז גם אותי היטב.
אני צועדת בשקט, נעליי מתכסות בבוץ שאני דורכת על שלולית נוספת שלא שמתי לב לקיומה, נעלי הספורט שלי ככל הנראה יזרקו לפח, הם אבודות בבוץ סמיך וגם אבנים קטנים שעשו כל הדרך עד לתוך הנעל שלי, אני מרגישה את משקלם תחת הגרב הרטובה שלי, מגרדות, מעצבנות אבל לא כאבות ולא דוקרות.
חוסר אמון אולי זה הצמד מילים המתאמים ביותר לתאר את הרגש שאני חווה, לא הלם ולא שוק למרות שלרוב זה מה שמגיע. פשוט לא יכולתי להאמין שזה אמיתי, הרגשתי כאילו אני מרחפת בתוך חלום. אכישהו זה נראה לי הסבר הגיוני ביותר.
כי רק אז, בתוך חלום את תראי היטב הכול, אבל שום לא יכאב והרגש יהיה מוחלש כאלו כוון על ידי שלט רחוק.
הבנתי שלנסות לשחק בכאב כפי שכולם עושים, לצבוט את עצמך בהחלט נכלל בזה, זה לא אופציה, כול עניין הקור והגשם הבהיר את זה יפה מאוד. אבל יש דבר אחד בטוח.
כוס נשברת.
לא, לא התחרפנתי, תנו לי להסביר.
אמא שלי פשוט מאבדת את זה עם היא שומעת כוס נשברת ותאמינו לי שבחיים לא הייתי נותנת לה ולהיסטריה שלה להפריע לי בחלומות ואפילו בסיוטים שלי אני אוסרת עליה את הכניסה.
ולכן כשאני נכנסת לבית נוטפת כולי, במקום ללכת לאמבטיה ולהתנקות אני צועדת למטבח משאירה אחריי שובל רטוב ובוצי ומאוד מגעיל יש לציין, סיבה נוספת למה אני חושבת, מקווה ומתפללת, שזהו חלום. ואני נותנת לכוס הזכוכית להחליק מידי והיא מתנפצת מזכוכית ברעש אדיר.
לפני שהזכוכיות מתנפצות, אמי כבר עומדת מולי מביטה בזכוכיות שעדיין לא הספיקו להתפזר, בדבר אחד אני בטוחה ברגע זה, זה שהכול מציאות וככל הנראה לברוח זה הרעיון המבריק ביותר שאני יכולה לעלות על דעתי כרגע.
"מה לעזאזל הולך כאן?" אני מרימה את עיניי כדי להיתקל בעיניה הכחולות של אמי, הרבה אנשים אומרים כי הם יפים, אבל לא ראיתם אותה כועסת העיניים שלה כמעט מפחידים, זה כאילו את תקועה בתוך סירה רעועה בים סוער.
"תלכי מיד לאמבטיה, את נראית כאילו שרדת מלחמה" אני מושכת בכתפיי, כי טוב אני לא מרגישה דבר, אבל עושה כפי שהיא אומרת לי.
אני פותחת את זרם המים ונותנת להם בהדרגה להתחמם עם לטמפרטורה הרצויה ונכנסת תחת הזרם החם, אני עוצמת את עיניי ומתענגת. אך שאני פותחת את עיניי אני נדהמת לגלות שעורי אדום וחדר האמבטיה אפוף אדים עד שאי אפשר לראות דבר.
אני קופצת אחורה ומבינה כי לא הרגשתי דבר, וגם שאני מושכת את הברז כולו לצד החם והמים נופלים בחופשיות על גופי אני לא נרתעת. אני יודעת שהמים רותחים, רותחים עד כדי כוויה אבל זה כאילו לא באמת נוגע עליי, מבחינתי זה כאילו המים חמים בדיוק כפי שהיו בהתחלה.