שקיעת השמש

שעות שינה

שעות שינה

"אני מצטערת ש..."
נקישה
"... שלא הייתי שם למענך".
מחיקה
נקישה
"שלא אמרתי לך את האמת".
נקישה
"... שלא ידעת שאני אוהבת אותך".
נקישה
"... אני תמיד אצטער על זה"
נקישה שוב.

אני מרימה את מבטי מהמחשב הנייד, לא דמיינתי את זה, מישהו נקש בדלת, אבל מי?
השעה אחד בלילה, אני יודעת שסאם הלך לישון, נכנסתי לחדר שלו לוודא את זה לפני שנכנסתי למיטה שלי עם המחשב נייד והקלדתי.
אני נעמדת על הרצפה הקרה והולכת לכיוון הדלת, אני גוררת איתי את מחבט בייסבול, מי יודע אולי אני אצטרך להכות מישהו בראש ולברוח.
אני פותחת את הדלת בתנופה והמחבט נופל מידי על הרצפה ביחד עם רעש.
השכן עומד מולי, אותו אחד שגר בדיוק מולי, שחשבתי שהוא חתיך אבל לא היה לי אומץ לדבר איתו, הוא עומד בדיוק מולי.
"היי, אני ממש מצטער על השעה אבל חבר שלי סוג שלקח את הדירה להשתמש בה, את יודעת למה" הוא מחייך חיוך קטן שברור מה כוונתו.
"אני יכול להישאר כאן קצת, אני אשב על הספה ולא אפריע".
אני מושכת בכתפיי ופותחת את הדלת "כן, בטח" אני מלמלת בקושי.

אני הולכת למטבח ומנסה להסדיר את הנשימה שלי, אני לא יכולה לאבד את זה לא עכשיו! אני גוערת בעצמי בשקט, ומוזגת שני כוסות של מים קרים, יותר ממנו אני צריכה את זה.
"תודה רבה לך" הוא אומר בחיוך ולוקח מידי את הכוס "אני לא חושב שאי פעם הצגתי את עצמי, אני תומאס" הוא אומר בחיוך ומושיט את ידו ללחיצה. תהיי בסדר זו רק לחיצת יד.
"אני קאסי" אני מושיטה את ידי בחזרה. אני לא עומדת לעמוד בזה, האצבעות שלי מעקצצות בדיוק בנקודה שהם נוגעות בידו. אני מושכת את ידי בחזרה לחיקי.
הוא מחייך בבהירות. הוא לא הרגיש כלום? אווי, מה אני מדמיינת, הוא אפילו לא מכיר אותי. וזו לגמרי אשמתי, שלא היה לי מספיק אומץ כדי ללכת ולדבר איתו אפילו פעם אחד, אלא להיות דלוקה בשקט על השכן שלי.
"חברים שלך תמיד משתמים בדירה שלך ל..." לא ידעתי איך לנסח את זה בלתי להישמע פוגענית ומעליבה.

"לדירת זיונים?" הוא משלים וצחוק מתגלגל משפתי, יש לו שפתיים כל כך יפות מעניין לדעת איך הם ירגשו על השפתיים שלי, מעניין מה הטעם שלהם יהיה.
"האמת שלא, הדירה לגמרי שלי, פשוט חבר שלי נתקע אז הסכמתי להשאיל לו כי אני חוזר מאוחר, אבל הוא עדיין לא סיים אז...".
"את לא נריאת כמו אחת שישנה, היית ערה מה עשית?" הוא שואל, השאלה שלו תמימה לגמרי אבל אני מופחדת מהאמת שהיא טומנת בה, אמת שאני מנסה להסתיר, אני לא רוצה שהוא ידע למה הייתי ערה כל כך מאוחר בלילה, אני לא רוצה שאף אחד ידע.
"קראתי ספר" אני מוציאה את התירוץ הראשון שעולה בראשי "פשוט נמשכתי לעלילה" אני משיבה כאילו זה לא בר חשיבות, הוא לא יודע עד כמה אני רוצה לשכוח מזה ולדבר על משהו אחר.
"מה את קוראת?" הוא שואל, עיניו מתמקדות בשלי בעוצמה כזו שאני מחפשת נקודה רחוקה להתמקד בה. אני מושכת בכתפיי. תודה לאל על סיפוריות ציבוריות ועל זה שתמיד יש לי ספר על יד המיטה.
"סתם רומנטיקה" אני משיבה והוא סתם מביט בי, עיניו ממקודדות אבל מבטו רחוק "אני אוהב מתח" הוא אומר ואני לא יכולה שלא להיות מופתעת.
"עם כבר אני מעדיפה סרטי מתח ואקשן" אני אומרת והוא מחייך באופטימיות "זה סרטים הכי טובים".
אני מהנהנת בחיוך "אם זה אני לא מתווכחת".
"אז בואי נצא ביחד לסרט"
כמו בדייט? אני לא שואלת את המחשבה הזו שעולה בראשי, אבל אני לגם לא מתכוונת לפספס את הזדמנות להכיר אותו קצת יותר. ולכן אני עונה בחיוך "כמובן" ומנסה לא להסגיר את התרגשות שגואה בי.