נכנסתי בשער הבית, כשהנעליים שלי בידיי ואני מתהלכת יחפה. פתחתי את הדלת של הבית בשקט ופתאום אור בא בסערה ודחף אותי החוצה. ״מה אתה חושב שאתה עושה?!״ צעקתי בשקט, הוא אחז בידי וגרר אותי איתו אל מחוץ השער של הבית והתיישב על ספסל לא רחוק. ״מה אתה רוצה ממני?״ שאלתי אותו עצבנית, אני כל כך עייפה ואני לא מבינה מה הוא רוצה ממני עכשיו.
״מ...מה עשית?״ שאל רועד מעצבים, ״מה עשיתי?״ שאלתי והתיישבתי לידו, הוא ישר קם ועמד מולי, אין לי מושג מה עובר עליו. ״את יודעת מה עשית, אפילו טוב מאוד״ הוא אמר כשרגלו רוקעת ברצפה מספר פעמים ובמהירות. ״לא, אני לא. ואם לא תסביר לי מה אתה רוצה ממני אני קמה והולכת״ הודעתי לו ושילבתי את ידיי. ״את התנהגת שם כמו זונה אבישג! אני יודע מה עשית עם הבן זונה הזה שם במועדון הזה! חבר שלי ראה אותך! למה עשית לי את זה?״ הוא צעק עליי. אני מצטערת שאני אומרת את זה, אני יודעת שזה לא קשור כן? אבל הוא כל כך חתיך עכשיו כשהוא עצבני אלוהים.
״אפשר להבין מה זה עניינך אור? איך אתה קשור אליי? אחרי מה שאמרת לי אני לא צריכה לענות לך והייתי צריכה לטרוק לך את הדלת בפנים ולא לתת לך לגרור אותי לפה, אני לא חייבת לך דין וחשבון ואתה לא יכול לבוא ולשפוט אותי, תהיה אחראי על המעשים שלך.״ אמרתי לו בקרירות, הוא באמת לא יכול לבוא ככה ולהתעצבן עליי. ״אז מה? זה שאמרתי לך את הדברים האלה לא אומר שאני לא אוהב אותך! טוב, אולי זו מילה כבדה כרגע בסדר? אני מרגיש אלייך משהו תביני. עם כל מה שאמרתי, אני עדיין רוצה אותך אבל זה עוצר אותי! אח שלך, הבנות שהייתי רגיל ללכת אליהן, המסיבות, השתייה הכל! זה חזק ממני״ הוא אמר בחוסר אונים.
״אם זה חזק ממך, זאת הבעיה שלך. כן, זאת הבעיה שלך! ואם באלך להחזיר לי לך תזיין איזו מישהו. אל תבוא אליי בטענות, אתה יודע הרי שאני צודקת.״ אמרתי לו והוא ישב בקצה השני של הספסל, נמנע מקשר עין. ״את הולכת להמשיך את הקשר עם המניאק הזה?״ הוא שאל בצרידות, ״כן.״ עניתי בישירות. ״והוא גדול ממך בשנתיים את יודעת? הוא בגיל שלי, והוא חבר של לירון״ הוא אמר לי את המידע שכבר ידעתי. ״אז מה? גם אתה חבר של לירון ואתה גדול ממני בשנתיים, זה לא מנע ממני להיות איתך בקשר.״ עניתי למידע הדפוק שהוא נתן לי. ״טוב, אין לי ממש מה להגיד לך, אני לא מתחרט על מה שאמרתי כי מה שאמרתי לך הכי טוב לך וגם לי, לא אחכה עד שאני אפגע בך או משהו, ואני גם לא אחכה שלירון יגלה כי זה לא יוכל להיות בסתר ואת יודעת את זה, אני מצטער״ הוא אמר שוב את הדברים שלא רציתי לשמוע, זה לא מעניין אותי כבר. נפגעתי ממנו כבר, זה לא יכול לפגוע עוד יותר.
״כבר שמעתי את זה בעבר, אני מבינה את זה. ואני אפילו חושבת שזה טוב גם בשבילי.״ אמרתי וקמתי מהספסל. ״רגע!״ הוא צעק, התקדם לשער של הבית, היכן שעמדתי עייפה, מסוחררת, עם כאב ראש נוראי ושיער הפוך. הוא התקדם אליי, היה כל כך קרוב. ״אפשר חיבוק אחרון? שנהיה בסדר?״ שאל. טוב, אי אפשר לעמוד בפני אור. ״כן״ עניתי והוא חיבק אותי חזק, העביר לי צמרמורת בכל חלקי הגוף שגרמה לבטן שלי להתהפך. לפני שהלך למכונית שלו הוא שלח את ידו אל החולצה שלי, הרים את כתפיית החזייה שנפלה לי על הכתף והלך.
טוב, אני אוכל להתמודד בלעדיו, במיוחד כשיש לי עכשיו את אדם והכל בסדר.
נכנסתי לבית שוב, עם הנעליים בידיי, שוב. ״מה קורה? למה עכשיו?״ לירון שאל, מתכוון לשעה המאוחרת. ״מה השעה בכלל?״ שאלתי עייפה ונזרקתי לידו על הספה. ״עשרים לשש בבוקר״ הוא אמר, שקוע בפלייסטיישן שלו.
״תגיד לירון, אתה מכיר את אדם סבג?״ שאלתי, ״כן...למה? הוא עשה לך משהו? אם כן אני אזיין אותו? מה קר-״ ״לא קרה כלום יא לחץ!״ קטעתי אותו. ״אז למה שאלת?״ שאל ואפילו לא הסתכל עליי כל הזמן הזה, רק שיחק בפיפא הזאת שלו.
