עד שהצעדים מחוץ לדלת לא נשמעו ראם היה יכול כמעט להגיד שהוא שמח. נעול בחדר קטן עם בחור חמוד, זה היה יכול להגמר בצורה שונה לגמרי (בצורה שהוא היה הרבה יותר נהנה ממנה).
אבל הצעדים נשמעו וראם ידע בדיוק מי שם. זה לא היה רק הריח המוכר והחשיבה ההגיונית שלו (לבוא להתחבא במחסן של המסעדה של נואמי שעה לפני הפתיחה? כניראה לא צעד חכם) אלה גם הקול שנשמע שניה אחרי.
"ראם, בבקשה תגיד לי שזה לא אתה." אמר נאומי.
"היי נאומי, זה לא אני." אמר ראם (למרות שהבין שהציניות שלו לא ממש במקום).
הדלת נפתחה ונאומי עמד בפתח. הוא נראה מאוכזב כל כך.
נאמי היה גבר לא גבוה במיוחד ממוצא אסייתי, רוב הזמן הוא היה אכול רגשות אשם על זה שהפך את ראם לאיש זאב, בחלק האחר של הזמן הוא התנהג (פחות או יותר) כמו אדם בוגר ואחראי שחייב לחנך אותו.
ראם אהב את זה שמישהו דאג לו, גם אם הבחירה לעזוב את הלהקה הייתה שלו (וזה אומר שהבחירה להתרחק מנאומי הייתה גם שלו) הוא עדיין לא רצה לנתק את הקשר לגמרי.
"מה אתה עושה פה?" שאל נאומי. "ועוד עם איזה מישהו זר." הבוז נשמע בקולו בברור.
"ערפדים רדפו אחרינו." אמר ראם בפשוט.
נאומי נאנח בכבדות. "אתה תמיד נמצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אה?"
"מי כמוך יודע." אמר ראם בהומור אבל נאומי לא חשב שזה מצחיק.
"הלהקה אמורה לבוא בכל רגע, אני לא חושב שכדי לך להשאר כאן." אמר נאומי.
ראם כאילו התעלם ממה שאמר "מתכוננים לירח המלא?" שאל.
"זה כבר לא עניינך." אמר נאומי.
"הבנתי." אמר ראם, קם מהריצפה עליה ישב. הוא התקרב אל נאומי וכרך את הזרועות שלו סביבו רק לשנייה. "להתראות נאומי." אמר.
אגת התרומם במהירות מהריצפה ויצא אחרי ראם מהמחסן אל הרחוב.
נאומי ידע למה ראם חיבק אותו, היו לכך שתי סיבות; הראשונה זה להשאיר את הריח גוף שלו על נאומי כדי שהלהקה תדע שהם התראו והשנייה הייתה כדי נואמי ירגיש את ריח האלכוהול שנדף ממנו.
זאת הייתה הדרך של ראם להגיד 'אני עדיין זקוק לתשומת הלב שלך', ונאומי היה נופל בזה כל פעם מחדש.
זאת הייתה אחת הסיבות שראם עזב את הלהקה, הדאגה של נאומי כלפיו.
הוא היה זקוק לדאגה, נואש אליה כל כך, ובו זמנית כמעט לא היה מסוגל לסבול אותה.
הם עמדו ברחוב מקשיבים לדממה.
"אתה רוצה שאני אלווה אותך הביתה?" שאל ראם, משהו בקול שלו נשמע לאגת מת.
"אני חושב שאני יכול לחזור לבד." הוא אמר, הוא הרגיש פתאום מאוד לא נוח.
"אני אלווה אותך הביתה." קבע ראם, הוא לא הביט בעיניו של אגת.
"אתה לא חייב..." התחיל לומר אגת.
"אני לא חייב אבל אני רוצה." הוא הסתובב אל אגת כדי שיראה את החיוך שלו, זה היה חיוך קטן שניראה לאגת כל כך מקסים.
"תודה." אמרה אגת, היא לא ידע מה להגיד עוד, היא הרגישה שנכנסה עמוק מידי לחייו של הבחור שהכירה רק הערב.
"אני מצטער." פלט ראם בהפתעה כאילו שמע את המחשבות של אגת בראשה. "אני תמיד מצליח להרוס הכל." אמר מגחך. אגת לא זזה.
"זה בסדר." אמרה. "זה עדיין דייט הכי טוב שהיה לי." אמרה עם חיוך, ראם חייך חזרה.
YOU ARE READING
הצד האפל של הירח
Werewolfרוב חיו אגת היה בודד, וזה לא היה קשור לעובדה שהוא איש זאב. ההורים שלה אף פעם לא אהבו אותו, והחרדה שלו רק החמירה עם השנים. כשגירשו אותה מהלהקה בה גדלה הוא לא מהר לחפש לעצמו להקה חדשה, הוא רק רצה לנוח מכל מה שקרה. אבל כשאגת עברה לעיר חדשה, שום דבר לא...
