ראם פלט אנקה כשהלשון של הבחור שהיה מעליו נגעה באיזור רגיש בגופו.
הוא תפס את הכוס עם המשקה שלו שהייתה על השולחן ליד הכורסא שהוא היה שרוי עליה ורוקן אותה תוך שניות.
הבחור, או יותר נכון, הנער המשיך לנוע בעדינות למעלה ולמטה על בטנו של ראם.
ראם הביט על הנער, הוא היה כהה עור, צעיר מאוד וראם לא הצליח לראות יותר מזה בחושך שבו הם היו.
הנער התחיל לנוע מהר יותר, יורד יותר ויותר למטה.
היד הקטנה שלו הונחה בהיסוס על המפשעה של ראם.
ראם רצה את זה, כמובן, אבל הצד בראשו שעדיין לא היה שיכור מספיק התחיל לפעול.
"אני מצטער ילד," הוא אמר והזיז את היד של הילד משם. "לא היום."
הילד ניראה מופתע ומאוכזב בו זמנית.
הוא בטח בתול, חשב ראם. הוא כמעט התחיל לכעוס על הצד בראשו שאמר לילד הפסיק.
הילד התרומם על רגליו. "כאילו, בכלל?" הוא שאל.
"לא ככה" אמר.
הוא הזמין את הילד למשקה, והם פטפטו עוד כמה דקות על הבר.
"למה הפסקנו?" שאל הנער, שאותו זמן ראם כבר גילה איך קוראים לו.
"אני זקן מידי בשביל שימצצו לי במועדון." גיחך ראם. הנער, סאם, לא ניראה כאילו הבין את הבדיחה.
"זאת לא חייבת להיות רק מציצה." אמר סאם.
"מצטער ילד." אמר ראם.
"אני מעל שמונה עשרה." אמר סאם, כמעט מתחנן. ראם כבר מזמן לא הרגיש כל כך מבוקש.
ראם נשך את פנים הלחי שלו, הוא התחיל להרגיש את הדם החם זורם בפיו.
ראם יצא מהבר, הוא אמר לילד לא.
הוא שנא את עצמו על זה. הוא כל כך רצה אותו, לעזאל, כל כך.
לפני שהוא התחיל לקחת הורמונים וזה היה ברור שהוא טרנסג'נדר, לא היה בו את הפחד הזה.
הפחד להוריד את התחתונים ושהפרטנר שלו יברח כל עוד נפשו בו.
עכשיו כל שיחה תמימה עם אדם שלא הכיר הפכה לסיוט.
הוא ידע שהילד, סאם, הומו. הוא לא היה רוצה אותו אם ידע שהחבילה במכנסיים שלו היא פשוט חתיכת גומי.
ראם המשיך להתקדם ברחוב.
טעם מר היה בפיו. הוא היה צריך משהו לשטוף איתו את הגרון והדרך הביתה הייתה עוד ארוכה.
לפניו, בפינת הרחוב היה סופר קטן. הוא החליט להכנס לקנות לעצמו שתייה, אולי כמה בקבוקי בירה וחטיפים, להשתיק קצת את הצורך שלו במשהו מנחם. הוא שם לב שבזמן האחרון הוא מרגיש רע עם עצמו יותר ויותר. ראם חשב שהוא בסך הכל בחור נאה עם ביטחון עצמי, נכון שהעבר שלו עדיין היה קיים וזה נכון שעדיין היה חסר לו איבר (ככה לפחות הוא חשב). תמיד היה לו מה להאשים בזה שחיי האהבה שלו כושלים, המראה שלו, האופי שלו, המין הביולוגי שלו, העבר שלו והעובדה שהוא סבל ממחלה קטנה שניקראת דכאון.
אינסטקטיבית היד שלו נעה אל הזרוע שלו, נוגעת בעדינות בצלקות.
הוא שנא את עצמו, גם אם רוב הזמן התעלם מהמחשבה הזאת.
איך הוא ימצא אהבה אם אפילו הוא לא מסוגל לאהוב את עצמו?
הדלתות האוטומטיות נפתחו והוא נכנס לחנות.
YOU ARE READING
הצד האפל של הירח
Werewolfרוב חיו אגת היה בודד, וזה לא היה קשור לעובדה שהוא איש זאב. ההורים שלה אף פעם לא אהבו אותו, והחרדה שלו רק החמירה עם השנים. כשגירשו אותה מהלהקה בה גדלה הוא לא מהר לחפש לעצמו להקה חדשה, הוא רק רצה לנוח מכל מה שקרה. אבל כשאגת עברה לעיר חדשה, שום דבר לא...
