We don't talk anymore/ taekook

פרק 17

נ.מ ג׳נקוק
עבר שבוע מאז ששאלתי את טאהיונג לצאת איתי שוב, הוא מתחמק ממני כול הזמן ולא עונה לשיחות או להודעות שלי.
פתחתי את הלוקר והיה מונח שם מכתב בצבע לבן עם וורד אדום
קוקי
אני מצטער, אני אוהב אותך, בוא נחזור.
הייתי צריך לזכות בך ביושר אני יודע, אבל הייתה עם טאהיונג וידעתי שאין סיכוי שאני ואתה נהיה ביחד
קוקי אני מתגעגע.
לא משנה כמה מכתבים יוגיום שולח לי, אני בחיים לא יזרוק או יקרע את זה, מסיבה אחת פשוטה. אני אנושי, זה רוע לקרוע מכתבים שכותבים לך מהלב.
שמעתי לוקר נפתח לידי וראיתי את טאה עומד שם ״אני אוהב את השיער החדש שלך״ הוא הסמיק והסתכל על הריצפה, טאהיונג האריך את השיער וצבע אותו בצבע אפרפר יפה ״תודה״ הוא מילמל בשקט אבל יכולתי לשמוע.
הוא כבר לא מאבד משקל והעלה במשקל הנחוץ, הפנים שלו לא מאבדות צבע, החן והקסם שלו חזרו והפנים שלו שוב מאירות משמחה.
״ג׳נקוק״ הייתי עסוק בלבהות בו ולא שמתי לב שהוא קרא לי ״ג׳נקוק״ הוא הניף את היד שלו מול הפנים שלי ״ס-סליחה, אמרת משהוא?״ איזה בושות.
״לא, אתה בהיית״ הוא שוב מסמיק, איזה חמוד. שתינו עדיין עמדנו שם ולא דיברנו מילה, רק הסתכלנו אחד על השני ״ג׳נקוק אני צריך לדבר איתך אחרי הלימודים״ טאהיונג אמר ושיחק בשולי חולצתו ״כן בטח, אחרי הלימודים בפארק״ טאהיונג הנהן בראש והלך.
הוא התסכל לאחור ולא שם לב לקיר מולו ״טאהיונג ת-״ מאוחר מידי, הוא נתקע בקיר, התחלתי לצחוק והפנים שלו נהפכו לאדומות.
בפעם הראשונה לפני שנתיים וחצי שטאהיונג התוודה בפני ואמרתי לו שגם לי יש רגשות אליו, הוא נתקע בקיר.
כנראה שיש דברים שלא משתנים.