ג'וליאט

פרק עשרים ושלושה ◇ כריסטופר

מי אמרה שהיא תעלה בזמן? :)
רק רוצה להבהיר שיהיו בספר לא מעט קטעים המדברים על כך ש"בן צריך להיות עם בת", "בת מתנהגת ככה ובן מתנהג ככה". זו לא דעתי בשום צורה, זו נקודת מבטה של ג'וליאט בעולם שבו היא חיה. בספרים הבאים בסדרה, שאני כנראה לא אכתוב לעולם, זה לא יהיה ככה. אבל לצערי, זה יהיה עוד הרבההה זמן. בקיצור, יהיו קטעים מעצבנים, ואני מצטערת.
קריאה מהנה :)
---

עיניו החומות של הנסיך הביטו בג'וליאט בדממה.

   "מה?"

   אוי, זה הולך להיגמר רע.

   "להדיח אותי מהתחרות," ג'וליאט אמרה באיטיות. נעלי העקב לחצו על רגליה, והיא הורידה אותן בניסיון למשוך זמן. "בסוף היום, כשצריך להעיף מישהי - תעשה שזו תהיה אני."

   הוא מצמץ לראשונה. "את?"

   "אני."

   "למה את חושבת שאני אעשה את זה?" מצחו התקמט בצורה חמודה כשגבותיו התעוותו להבעה מבולבלת.

   "כי אתה במילא לא רוצה להתחתן איתי. ואני לא איתך," היא הסבירה. הוא לא הגיב. "חוץ מזה, אתה הנסיך. אתה יכול לעשות הכל."

   הנסיך הסיט את מבטו לרצפה וחשק את שיניו בכעס פתאומי. ג'וליאט נדרכה. הוא נראה כעומד להתפרץ בזעם כל רגע.

   היא שמעה אותו נושם עמוקות, ופתאום פניו היו אדישות. הוא הביט בה בעיניים שנראו חלולות לפתע. "ברור," אמר בקול חסר חיים. "אני הנסיך." הוא הרים את ראשו בבת אחת, ופניו היו שוב רגילות. הוא גיחך. "את בטוחה שאת לא רוצה להתחתן איתי?"

   "אמ, כן," ג'וליאט אמרה, ואפילו הדגישה: "איכ."

   "צודקת. לא הייתי רוצה להתחתן עם אף כל כך גדול," החיוך שלו נראה אמיתי, אך משהו בעיניו אמר לה שהוא חושב על משהו אחר.

   "מה? האף שלי לא עד כדי כך גדול," ג'וליאט מיששה את אפה. הוא הרגיש כרגיל. למה לא היתה מראה בחדר?

   "אני צוחק," הוא אמר. חיוכו התרחב, וג'וליאט התחילה לדאוג. "אז מה שאת אומרת, בעצם, זה שאת רוצה שאני אדיח אותך מהתחרות?"

   היא הנהנה בחשש.

   "בסדר." היא כבר עמדה לנשום לרווחה כשהוסיף, "בתנאי."

   ג'וליאט נאנקה. "תנאי?"

   "אני עושה לך טובה, את מחזירה לי אחת."

   "איזו טובה?" היא נשכה את שפתיה. עיניו ירדו אליהן לרגע אך מיד חזרו להביט בעיניה.

   "אני לא יודע. אבל כשאדע, אומר לך. ואת תעשי את זה."

   "אתה חתיכת חלאה," היא ירקה אליו.

   "הי," הוא הרים את ידיו כמתגונן, "חברים לא מדברים ככה אחד לשני."