ג'וליאט

פרק עשרים ותשעה ◇ חלום

שפתיו של גייב המשיכו להיות חתומות, ועיניו לא משו מהרצפה.

הוא וגו'ליאט ישבו בשתיקה ובהו. אחרי כמה דקות ארוכות היא נאלצה להפנים שהוא לא עומד לענות לה.

ג'וליאט נעמדה וניקתה את שמלתה. "אנחנו צריכים ללכת. עוד מעט האנשים יתחילו לחזור לבתיהם."

גייב הנהן והזדקף לצדה. "לאן?"

"אני... לא יודעת," ג'וליאט הודתה. "אבל אנחנו לא יכולים להישאר פה."

עיניו קדחו בה לכמה רגעים ארוכים. "בואי."

הוא תפס בידה ומשך אותה אחריו. ההרגשה היתה פתאום מוזרה, לצפות בגבו במקום להרגיש את עיניו על עורפה.

"גייב."

הוא הביט בה מעבר לכתפו, ואז האט כך שהם צעדו זה לצד זו, ידיהם שלובות. הוא פנה אליה בשאלה.

ג'וליאט חייכה אליו. "תודה," מלמלה והניחה לרגע את ראשה על כתפו.

"על מה?"

היא לא ממש ידעה מה לענות.

הם צעדו בשתיקה. ג'וליאט לא ידעה לאן, אבל היא עקבה אחריו בלי לשאול שאלות.

זה היה נעים, שהם החזיקו ידיים. ג'וליאט אהבה את זה. היא תהתה איך אלנה היתה מגיבה ל... כל זה, ופתאום כבר לא היתה כל כך שמחה.

היא ניסתה לחשוב על דברים אחרים. במקום זה, נזכרה לפתע ב... משהו. ג'וליאט כמעט עצרה מהצעידה כשהבינה שהזיכרון נעלם. מה זה היה?

"ג'וליאט," אמר גייב פתאום. שמה נשמע כבד וארוך בפיו. ג'וליאט רצתה שהוא ימציא לה שם חיבה, כמו שכריסטופר עשה. למרות שהכינוי שהנסיך נתן לה לא היה קשור כלל לחיבה, וגם - היא שנאה אותו. את הנסיך ואת הכינוי כאחד.

"משהו קרה בלילה?"

שאלה מוזרה. "מה?"

"אני מתכוון, האם את זוכרת משהו שקרה בלילה, ש... מרגיש לך..." גייב נאבק למצוא את המילים הנכונות. "לא נכון?"

ג'וליאט רצתה להרים גבה ולחייך בבלבול, היא רצתה שגייב יגחך ויאמר שהוא התבדח. היא רצתה שהם יגיעו ליעד וינוחו שלובי ידיים, ושהתחרות תיגמר, ושכולם יהיו נורמליים. אבל לא מקבלים כל מה שרוצים.

להפך. כאילו כל מה שהיתה צריכה זה מילותיו, היא נזכרה בדבר שחמק ממנה כמה שניות לפני כן. והוא התאים במדויק לתיאורו של גייב.

אז היא ענתה, "כן."

גייב נראה מופתע. "מה... מה את זוכרת?"

ג'וליאט חשה צורך לפוקק את פרקי אצבעותיה, אך היא דחתה אותו והשאירה את ידה במקומה, שלובה בידו של גייב. "אני זוכרת שראיתי הרבה אנשים, והיתה תחושה של... אכזבה, אבל... זה לא הגיוני. מי האנשים האלה?" היא קימטה את מצחה בניסיון להיזכר. "אני ישנתי. זה... אני לא זוכרת שקמתי מהמיטה. או שחזרתי אליה."