ג'וליאט

פרק עשרים ושישה ◇ סיפור

   ג'וליאט הבינה פתאום שהיא ערה. עיניה רפרפו ונפקחו, והדבר הראשון שראתה היו פניה של קלארה, הרבה יותר מידי קרובות.

   לקח לה רגע להבין היכן היא. בחדר המקלחת בבית אלגנט, יושבת על הרצפה, שעונה על כתפו של שומר מאוד מאוד מסוים ומאוד מאוד חתיך.

   היא הזדקפה במהירות והאדימה תחת עיניה המשועשעות של חברתה."בוקר טוב, מופרעת."

   "מה חשבת כשנעלת את הדלת?" התקיפות שג'וליאט התכוונה להוסיף לקולה התעמעמה כשלחשה כדי לא להעיר את גייב.

   "שיקרו דברים מעניינים," קלארה השיבה בלי כל היסוס. "למען האמת, אני ממש מאוכזבת."

   גייב זע לצידן וג'וליאט כמעט מעדה בנסיונה להיעמד כמה שיותר מהר. פניה סמקו אפילו יותר כשקלארה התקפלה ואחזה בבטנה מצחוקה המתגלגל.

   גייב הרים אליהן עיניים אפורות נוצצות. ג'וליאט חשה עירומה תחת מבטו הדומם. רק צחוקה של קלארה הדהד בחדר הקטן.

   קלארה נרגעה לבסוף ונעצה בשניהם עיניים שובבות. "אלנה למטה," אמרה לג'וליאט. "היא דאגה שלא חזרת, אז אמרתי לה שנרדמנו ושאת עדיין ישנה. היא אמרה לי לקרוא לך כדי שתוכלו ללכת, אבל היא ישבה לשתות תה עם אמא שלי אז אני לא חושבת שזה יקרה בקרוב."

   "המ," היה כל מה שג'וליאט הצליחה להוציא מפיה. היא כחכחה בגרונה וניסתה בשנית. "אני ארד אליה."

   קלארה הנהנה.

   היא יצאה מהחדר בהליכה מתנדנדת, וקלארה צעדה אחריה בצחקוקים. ג'וליאט לא טרחה להסתכל לאחור לראות אם גייב עוקב אחריהן. היא ידעה שכן.

   עד שהגיעו לתחתית המדרגות ג'וליאט התאוששה. היא היתה ערנית שוב, ופניה חזרו למצבן הרגיל. כל עוד לא תפגוש בעיניהם של גייב או של קלארה, הכל יהיה בסדר.

   אלנה וריינה ישבו על הספה עם כוסות תה ופטפטו, ומארק עמד בפתח המטבח והביט בהן בשקט.  ג'וליאט כחכחה בגרונה.

   כל העיניים הופנו לעברה וגרמו לתחושה לא נעימה להתפשט בקרביה. פניה של אלנה היו חביבות, אך מארק וריינה הסתכלו עליה כאילו דחפה את בתם במורד המדרגות. 

   "ג'וליאט!" קולה של אלנה היה עליז כשנעמדה. "יקרה, אמרת שאת רק הולכת לבקר את קלארה, אבל לא חזרת! התחלתי לדאוג. כבר מאוחר, ויום גדול מחר."

   ריינה נעמדה אחריה, באיטיות. ההבעה המחויכת שעטו פניה בדרך כלל התחלפה במשהו לא מובן, חשדני. היא ומארק החליפו מבטים מלאי משמעות.

   "תודה לך, ריינה, על התה והאירוח," אלנה המשיכה כאילו שום דבר לא קורה. "אך באמת שעלינו להתארגן למחר. אני בטוחה שניפגש בקרוב."

   "אין בעד מה, יקרה." ריינה השיבה, אך עיניה היו נעוצות בג'וליאט, וחשיפת השיניים שלה לא נראתה בדיוק כמו חיוך. ג'וליאט נזכרה ביום ההוא שאכלה ארוחת ערב עם כל משפחת אלגנט, ואיך כולם היו חביבים. וכאשר הגיעה לכאן היום, גם אז התנהגו רגיל לגמרי. איך יכול להיות שאלה אותם אנשים?