ג'וליאט

פרק עשרים ◇ בקשה

הבטחתי איזה משהו שיקרה, אבל זה נדחה שוב ושוב ושוב. טוב, אז זה שוב נדחה. אבל זה יקרה בפרק הבא, הפעם ב-ט-ו-ח! מצטערת. פשוט יש יותר מילים משאני מתארת לעצמי. אבל פרק נחמד לאוהבי גייב :) תהנו

---

זה יהיה בוקר יום מנוחה קליל. ג'סטין לא יראה בשום מקום, ולאף אחד לא יהיה אכפת. היא, בטי, אלנה, ליאן ואוסקאר - כולם יעמדו במטבח. הם יפטפטו, יצחקו. בטי תארגן ארוחת בוקר מאוחרת, וכל השאר "יעזרו" לה.

הם ידברו על הארוחה, על הלימודים, על החברים. על מחר ועל אתמול ועל שבוע לפני, וגם על איזה יום הולדת שיעמוד לחול חודש חודשיים אחרי כן.

הם יצחקו הם ירדו זה על זה, הם יתווכחו. בטי תטפח על ראשיהם של הילדים, והם יחבקו אותה בתשובה, או יתחמקו באי-אלגנטיות. אלנה תנזף בהם על מילים לא יפות, ובטי תצחק, ואיזי תופיע ותחייך בשקט. ליאן תקפץ ואוסקאר יגחך, ושניהם ימחו כשבטי תכריח את שלושתם לערוך את השולחן. אך מיד לאחר מכן תוגש הארחוה, ושישתם יתישבו לשולחן. חיוכים על פניהם; סיפוק. הם יאחזו במזלג וילעסו, אולי אפילו בפה פתוח, מה שיגרום לאלנה להתרגז. אבל האהבה תורגש באוויר; אהבה כה חזקה, עוצמתית, ששום דבר לא יוכל לכבותה.

"נכון, ונסה, נכון בהחלט." הקול הרם עורר את ג'וליאט החולמת בהקיץ. היא הזדקפה מבולבלת, והביטה סביבה. היא היתה עדיין בחצר הארמון, עם שלוש עשרה נערות וארבע נשים. ונסה קדה - קידה קטנה מאוד, ברכיה כופפו בקושי, וראשה הושפל ללא יותר מרגע - והתיישבה במקומה. טיאנה חזרה לדבר: "אני מניחה שאתן כבר רוצות לאכול, אך עדיין לא הגיעה השעה - קודם נתרגל מעט הליכה. לא הרבה; יהיה לנו שפע של זמן לעשות זאת בכל שמונה הימים שנשארו. בואו אחרינו."

ג'וליאט, ראשה עדיין עוסק בדמיונה, נעמדה ועקבה אחרי הקבוצה הקטנה. הם עלו במדרגות הנמוכות, שהיו רחבות כך שעל כל אחת עברו יותר משני צעדים, והדלתות האדירות נפתחו בפניהם ללא כל עזרה, חושפות את המבואה הענקית. שומרים עמדו משני צידי הדלת, מבחוץ ומבפנים. משרתים הסתובבו במבואה המצוחצחת, ניקו את מה שהיה כבר נקי. נברשת עצומה התנוססה מעל, תלויה מהתקרה הרחוקה כל כך. ג'וליאט הביטה סביבה פעורת פה, כמו האחרות, למרות שראו את המחזה ביום שלפני כן.

היא חשבה בעצב על מה שדמיינה. יום רגיל; הדבר שהכי רצתה כעת, יותר מכל דבר אחר. להתחתן עם הנסיך? איכס. להיות נסיכה? ...טוב, זה יכל להיות נחמד. אבל לא אם זה אומר שהיא תתחתן עם החלאה ההוא!

מה טיאנה אמרה? הן הולכות לתרגל הליכה. אוי, לא שוב! ג'וליאט כמעט נאנקה. הם עדיין חצו את המבואה; היא היתה גדולה יותר מכל חדר שראתה בחייה. כבר היה לה מספיק קשה ללכת עם העקבים הנוראיים שנעלה כעת. היא זכרה את התרגיל מאתמול - הן החליפו לנעלי עקב כה גבוהות, שנראה כאילו כף הרגל פשוט... בהמשך לשוק! שום דבר מלבד האצבעות לא היה ישר! ג'וליאט עדיין היתה מזועזעת. לעבור את זה שוב - לא ולא.