ג'וליאט

פרק עשרים ואחד ◇ הנער הזהוב

סליחה על העיכוב הנוראי, תהנו :)
__________

   מבין החורים יכלה ג'וליאט לראות שני גברים לבושים שחור מתרחקים במסדרון. רק בזכות מגפיהם הכבדות שמעה אותם מתקרבים והספיקה להתחבא בזמן; הם לא דיברו, עיניהם היו מקובעים קדימה. שומרים.

    הצעדים נדמו, והיא הציצה שוב מחוץ למחבואה. השטח נקי.

    ג'וליאט לא הספיקה לצאת מאחורי הפסל המתפתל לפני שעוד מישהו הופיע. משרת שבגדיו לבנים עבר על פניה בהליכה מהירה. היא יכלה לתת למשרתים לראות אותה, הרי הם לא מדברים. אך בכל זאת לא רצתה לקחת סיכונים; גם שומרים לא מדברים או מסתכלים בעיניך... אך הנה גייב.

    היה קשה ללכת במסדרונות הארמון בלי שיראו אותה. היא נאלצה להתחבא כמעט כל רגע; למזלה, הארמון שפע פסלים, מסדרונות צדדיים וכוכים נסתרים.

    היא הזיזה את ראשה כך שיכלה להציץ מאחד החורים. הפסל היה מוזר, אבן בהירה מגולפת לצורה מתפתלת, מין גוש עם בליטות וחורים, בלי חודים או פינות. אבל הוא והבלוק הלבן שעליו ניצב שירתו אותה היטב.

    עוד משרתת עברה כמעט בריצה, אך אחריה נשאר המסדרון שקט. ידה של ג'וליאט נשענה על מעמד הפסל כשהתרוממה.

    קול חריקה חלוש הקפיא אותה.

    היא הייתה בטוחה שמצאו אותה. עוד כמה שניות ויד חזקה תתפוס בה ותשלוף אותה מהמחבוא. שומרים ינעצו ברגליה מבט קשה. משרתים ממהרים יאטו ויביטו במתרחש, רק לא בפניה.

    אך לא. המסדרון נשאר דומם. ג'וליאט החליטה שהרחש הגיע מאחוריה והפנתה את ראשה באיטיות.

    היא בהתה.

    חלק בקיר היה חסר. מעבר צר ונמוך הופיע מולה, הוביל לתוך החשכה.

    ג'וליאט ההמומה הביטה שוב אל המסדרון. שתי משרתות צעירות רצו ובידיהן כלי ניקוי, מגבות ובגדים נקיים. כעבור רגע נעלמו.

    היא לא ידעה לאן הפתח בקיר מוביל, אך במילא לא היה לה מקום מסוים שאליו רצתה להגיע. לא שבכלל יכלה להתמצא במסדרונות הארמון.

    בעודה מתפללת שלא יהיו הרבה התפצלויות, ג'וליאט נכנסה אל תוך הקיר והשאירה את הפסל מאחוריה.

    צעדיה הראשונים היו מהוססים. המסדרון הצר התמשך מולה עד החשכה, לא היה ניתן לראות לאן הוביל. התקרה התחככה בשיערה. המקום היה קריר, וצמרמורת עברה בה.

    ג'וליאט התחרטה. המקום הזה מוזר מדי; והיא לא יודעת לאן יקח אותה. עדיף לשוטט במסדרונות הארמון מאשר להיאבד במקום סודי וחשוך שאיש לא ימצא אותה בו לעולם. היא הסתובבה.

    ועוד לפני שגמרה את הסיבוב, כל האור נעלם, והיא מצאה את עצמה בחשכה מוחלטת.

    דממה קודרת התמשכה כמה רגעים, עד שהחלה ג'וליאט לשמוע את לבה הדופק במהירות. מה לעזאזל? היא שלחה את ידה הצדה ומצאה בהקלה את הקיר. עוד כמה מישושים ושני צעדים קדימה והיא חשה מולה קיר, החוסם את הדרך.