ליאן

פרק 6

אני מביטה בחדר סביב. שום דבר הגיוני שאני יכולה להגן איתו על עצמי
יש חלון אחד בחדר. מספיק גדול בשביל שאעבור דרכו אבל הוא נעול והאפשרות היחידה היא לשבור אותו .
יש עוד שלוש דפיקות בדלת אבל הפעם הן גסות יותר וקול עמוק וגברי נשמע מאחוריה "אין לך לאן לברוח גברת צעירה .צאי ונעשה את זה זריז"
" מה יש לכם אני רק בת 12!" אני צועקת ספק בוכה אליהם בחזרה . אירוני אה?
אני  מורידה את הגקט שהרגיש לי לרגע כמו בית ועוטפת את ידי.היא אמרה לי להיות חזקה ועלי להתרכז בזה.
"אני מצטערת" אני לוחשת לעצמי ובהינף יד שוברת את החלון. קול ניפוץ נשמע ואני בטוחה שגם הם שמעו אז אין לי הרבה זמן.
דם זולג מידיי וגם מהמצח אני חושבת אבל אין זמן לדאוג לזה.אני קופצת מהחלון ונוחתת על חלקת דשא קרה.

בחוץ השמש כבר מתחילה לעלות. אני רצה לכיוון הראשון שאני רואה אבל לא להרבה זמן -שלושה גברים נעמדים מולי ורק שנאה בעינהם. נורא שונה מעיניה של גייל. אני מביטה בהם ומתכננת לברוח אבל אחד מהם מהיר יותר והוא תופס את זרועי ומראה להם את הכתם "מוכתמת כמו שחשבנו" הוא צוחק "אין לך מקום ביננו ואנחנו לא נסבול בגללך" הוא אוחז בחוזקה בידי ואני צווחת מעט. המבט שלו-העיניים כחולות בלי שום עומק-הוא המבט המפחיד ביותר שראיתי מימיי
"רוב" מישהו אחר מגיע ומשחרר את ידו ממני "היא כבר לא יכולה לברוח אין צורך להכאיב לה"  
"אני יכול למצוא המון סיבות ...זה לא יכאב לצערי"הוא מחייך חיוך שנראה אמיתי ומזריק לי משהו. ואני שוקעת בתרדמה

אני מתעוררת קשורה לכסא באמצע כיכר גדולה.
ארבעה אנשים יושבים מולי וסביבם מתחת למה שנראה כמו במה המוני אנשים
"אנחנו שמחים שהתעוררת" בחורה ששערה אסוף בצורה הדוקה יותר ממחוך אומרת מסתכלת בשעון  ורושמת משהו
אני מנסה  לגעת בחתך שבמצחי שכרגע שורף כל כל אבל מגלה במהרה שידיי קשורות . אני לא יודעת מה כואב יותר כרגע - החתך או הכתם שבוער על כתפי.
" מה יש לך להגיד להגנתך?" השוטר שתפס אותי שואל בשקט כאילו השאלה הזו הגיונית
"אני רק בת 12" אני אומרת בטשטוש . מה שהוא הזריק לי לא עבר לגמריי כנראה ואני מרגישה את עיניי כל כך כבדות שאני נלחמת באינסטינקט להירדם.
"אנחנו יודעים אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד מוכתמת שתגרום לכפר שלנו לההרס" עכשיו עוד בחור מדבר וזה מרגיש מגוחך שהם עושים תורות במי יגיד את המשפט הבא. כל כך מגוחך שמבלי לשים לב אני מחייכת "היא צוחקת! היא יודעת שהיא הולכת להרוג את כולנו! מוכתמת מסריחה" החייל שאני יכולה לזהות כרוב עכשיו אומר ומצביע עלי. הוא לא יושב איתם בכסאות אלא צועק מהקהל אבל מצליח להשיג מספיק תשומת לב כדי שכולם יהנהנו ויצעקו יחד איתו "היא חייבת למות" הוא אומר לבסוף ויש שקט "זה החוק" אני לא יכולה להתיק את עיני ממנו. עיניים שאזכור לנצח .

"אני חושב שתצטרכו לחרוג ממנו במקרה הזה" צחוק גדול נשמע בקהל וכולם מסתובבים למקור ממנו נובע הקול
אני כל כך מטושטשת שאני אפילו לא בטוחה שמה שקורה זה נכון. אבל אני ממשיכה להילחם בעיניי ומביטה למה שקורה.
לוקח להם חצי שנייה להבין מי מדבר ואז כל הקולות לוחשים
"זה רוג'ר "
"רוג'ר"
"מאוחר מידי הוא יהרוג את כולנו "
תוך שנייה כל אנשי הכפר מוקפים בחיילים של רוגר וחיילי הכפר שולפים את נשקיהם
"היי היי לא צריך לעשות מהומה. רק באתי לאסוף את השלל שלי חזרה " הוא מביט בי ושוב מחייך את חיוכו הקר.

" לא .." אני מנסה ללחוש "רק ברחתי אל תתנו לו…" אבל אין מי שיקשיב . אחד האנשים שישבו מולי עולה לבמה פורם את ידיי שקשורות לידיות הכיסא ומקים אותי " קח אותה בתנאי שלעולם לא תחזור לפה ותעזוב אותנו לנפשנו " אמיץ הבחור ורוגר שונא אמיצים .
" מסכים" הוא אומר וצוחק " במילא מוקדם מידי בשביל להרוג מישהו" והגל כזה שוב מגיע .הוא משקר ...אני מקווה שזה רק הטשטוש
אחד מחייליו של רוג'ר -קלי- עולה לבמה ולוקח אותי מהבחור. הוא מרים אותי בשתי ידיו ויורד מהבמה .
"אנחנו חייבים להילחם !" הקול של רוב נשמע לפתע ואחריו ירייה. אני לא יכולה שלא להתפקס מזה ומהשקט סביב. הוא פגע בו. הוא פגע ברוג'ר אני בטוחה אבל לא רוג'ר הוא זה שמדמם.
רוב מכסה את עין ימין שלו ודם זולג מבין אצבעותיו
"למזלך זה עדיין מוקדם מידי . אחרת העין לא הייתה הבעיה העיקרית שלך" רוג'ר מניח אותי על כתפיו כאילו אני שק אורז והולך לעבר הספינה.
"דון רוג'ר?" אחד החיילים ניגש אלינו מעיף בי מבט קצרצר ואז ישר מסיט את עיניו אל רוג'ר
"השמד את הכפר" הוא אומר בקרירות וממשיך ללכת
"אתה הבטחת!" אני ספק צועקת ספק לוחשת. אני מרגישה עייפה יותר ויותר "שקרן.." אני מנסה לדבר "בבקשה...אל…"אבל אין בי יותר כוחות  ואני מחליטה לוותר לעייפות ונרדמת.

נכשלתי.

אני מתעוררת בחדר שלי ומביטה סביב. הכל מסודר כאילו לא עזבתי בכלל. אפילו התמונה שלי ושל אימי מונחת על השידה כאילו הייתה שם תמיד. אני משפשפת את עיני ומתיישבת על המיטה. אולי חלמתי? אולי לא קמתי בזמן בשביל לברוח?

"ליאן" אני מביטה לכיוון הדלת וניקס -אחד ממשרתיו של רוג'ר-עומד שם ומביט בי.
אני נוגעת במצח -איפה ששמו לי פלסטר- ומרגישה חום. עדיין לא בטוחה אם חלמתי או לא.
אני הולכת אחרי ניקס לכיוון האולם של רוג'ר .אני דיי מחבבת את ניקס הוא יותר נחמד אלי ופחות זועף. נראה כאילו הוא לא רוצה להיות פה בדיוק כמוני.
אנחנו נכנסים אל תוך האולם הגדול ואני ישר מביטה על המפות. משהו בקריאת מפות מושך אותי ואני לא יכולה שלא לחפש שוב את הכפר שלי. אני רואה אותו שם בפינה של מפה מוקף בעיגול כדי שאזכור לנצח.
אני עושה עוד סריקה קטנה ואז אני מבינה שזה לא היה חלום-על המפה מוקף בעיגול ועליו איקס מופיע הכפר בו הייתי. "הושמד" רשום עליו כדרך אגב ואני לא יכולה שלא לבכות. זה אשמתי.זו רק אשמתי והעובדה שאני כזו אנוכית.
אני מצטערת
כל כך מצטערת
באותו רגע באולם  הגדול של רוג'ר מולו ומול המושבעים שלו אני נשבעת בפניו ואומרת את זה בקול .
"אני לא אברח יותר" אני צועקת לעברו וכל המושבעים צוחקים "לא אני לא אברח כי במקום זה אני אהרוג אותך רוג'ר. בזה אני נשבעת .אני אהרוג אותך ואת כל המושבעים שלך ואשאיר את החדר הזה להישרף"
האולם שקט אבל אאת זה אני יכולה לקלוט ממטרים
הוא מחייך.
"בהצלחה"