ליאן

פרק 2

פרק 2:

בחזרה להווה:

אני אוחזת בכתף שוב ,עברו שמונה שנים אמא ...אין לי מושג איך הצלחת לשמור עלי עד גיל 10 אבל את עשית את זה ובזכותך אני עוד חיה
אני פותחת את הדלת לאולם המרכזי ורואה שם את רוג'ר יושב על הכיסא הגדול שלו כאילו הוא המלך של כל העולם .
"רצית אותי?" אני אומרת ביובש והוא מביט בי עם אותו חיוך קר שלא יוצא לי מהראש
"תתקרבי" הוא לוחש מספיק חזק כדי שאשמע אותו .
אני לוקחת כמה צעדים קדימה . מימינו יש את הגלובוס הנצחי שלו ומסביבו כל החדר מפות של כל העולם ואיקסים עליהם-זיכרונות מהניצחונות האדירים שלו . הכפר שלי נמצא באחד מהמפות האלה ,מסומן בעיגול כדי שתמיד אבחין בו ואדע מי אחראי למות חבריי ומשפחתי
"יש לי הפתעה בשבילך" הוא אומר וחיוכו גדל "לא כל יום מגיעים לגיל 18"
"לא בזכותך בכל אופן" אני מסננת בשקט וכמובן שהוא שומע את זה מה שגורם לחיוכו לגדול
"ושנינו יודעים שגם לא בזכותך " הוא מגחך וכל נתיניו צוחקים איתו.
אני קוראת להם המושבעים. אני כבר לא מביטה בהם כשאני נכנסת אלה רק בו אבל הם שם,תמיד שם לראות את כוחו האדיר של רוג'ר מול האנשים הפשוטים. הם יושבים בספסלים בצידי החדר ומתעדים כל רגע גדול של רוג'ר ,כל משפט שנון שיוצא לו מהפה וכל רצח אכזרי שהוא עושה . כמובן שהם גם מתעדים את צעדיי,כל כפר שאי פעם עזרתי לרוג'ר למצוא נמצא אצלם בכתבים ואני נשבעת שיום אחד אני אשרוף את הספרים האלה ואת החדר הזה יחד איתם.
"אני יכולה ללכת עכשיו?" הוא כבר לא מחייך. הוא קם מכיסאו ומסמן לכל המושבעים לצאת בהנפת יד אחת.
זה הרגע שאני הכי שונאת .להיות איתו לבד. לתת להם לחשוב מה הוא עושה לי פה ולהפך- זה הרגע שהוא הכי אוהב.
למרות שאני יודעת שהוא בחיים לא יגע בי הוא אוהב לגרום להם לחשוב ולדמיין על כל הדברים שהוא עושה ברגע שהם יוצאים מהחדר.
אחרי שהם יוצאים הוא מתקרב אלי לאט,נותן לי לשמור כל צעד וצעד שלו בזיכרון שלי .
"אם אני אומר שיש לי הפתעה בשבילך את צריכה לחייך ולהגיד תודה" הוא מסיט שערה מפניי וגופי רועד מהמגע הקר שלו,איך באנדם יכול להיות כל כך קר ועדיין בחיים
"אני לא רוצה הפתעות רוג'ר "
"חבל" חיוכו מתפתל כמו נחש "כי אני חושב שתאהבי את המתנה הזו ,אחרי הכל חיכיתי שמונה שנים לתת לך אותה" מבטי מושתק ,על מה הוא מדבר? מה כבר יש לו להביא לי אחרי שמונה שנים?
"ידעתי שזה יסקרן אותך" הוא מעביר את האצבע שלו על פני "עבר המון זמן מאז שמצאתי אותך ליאן,צפיתי בך גודלת להיות האישה שאת עכשיו,ואת חושבת שיום ההולדת שלך לא מרגש אותי?"
דמעה אחת זולגת מעיני ואני מקללת אותה על שיצאה והראתה כמה אני חלשה,כמה אני שברירית לידו וכמה אני מפחדת ממנו .
הוא מנקה את הדמעה מעיני ומניח אותה על שפתיו "כמה שאני אוהב דמעות" הוא צוחק ואז מביט בי שוב "אני מפחיד אותך ,ליאן?" וזה מחזיר אותי אחורה

לפני שמונה שנים פחות יום:

אני מתעוררת על מיטה לא שלי.
החדר מסביבי עשוי מעץ וכמעט וריק,רק שידה אחת מונחת בפינה עליה תמונה וכורסה קטנה מול המיטה. אני מתרוממת מעט ומרגישה את העורף שלי עוד שורף,חלמתי? אמא?
רגל אחת על הרצפה ואז השנייה,אני מתקדמת אל עבר השידה בתקווה שזה מה שאני חושבת שזה וזה נכון-התמונה שעל השידה זו אני ואמא צוחקות ביום הולדתה ה35 .
השיער שלי יותר ארוך מעכשיו ושערה של אמא אסוף לצמה שתמיד החמיאה לה. אני מצמידה את התמונה לליבי ומניחה אותה חזרה על השידה-עלי לצאת מכאן כמה שיותר מהר.
אני מתקרבת אל הדלת היחידה שאני רואה ופותחת אותה לכדי חריץ,אין אף אחד בחוץ.אני מתקדמת לאט במסדרון שאין בו כלום חוץ מכמה ספסלים כל כמה מטרים קטנים ובניהם דלת ועוד דלת ועוד דלת אבל הדלת היחידה אליה אני מכוונת היא הדלת בקצה המסדרון .
אני מגיעה אליה ואוחזת בידית המתכת הקרה. היא נפתחת בקלות ואני יוצאת מהמסדרון אל אולם ענקי .קירותיו של האולם מכוסים במפות ובחלק מהמפות מסומנים איקיסים ,ורק איקס אחד עם עיגול.

אני מתקרבת אל האיקס ונוגעת באותו מקום. אני מזהה את המקום ,ברור שאני מזהה אותו אמא שלי למדה אותי לקרוא מפות מגיל אפס. אני מלטפת מעט את אותה נקודה ומבינה שאני כבר לא שם,אפילו רחוקה כבר. הכתם על כתפי שורף ואני מסתובבת כאילו הוא רומז לי שאני לא לבד וזה נכון-
במרכז האולם יושב אותו בחור ממוקדם ושוב אותו חיוך קר על שפתיו. רגליי רועדות ואני לא מצליחה לזוז והוא רק יושב שם מחייך.
"אני רואה שאימך לא שיקרה" הוא אומר וברקע אני שומעת צחקוק של אנשים. יש סביבו המון אנשים שיושבים על ספסלים ורושמים כל מיני דברים.
חלק מזה מזכיר את סדרה שראיתי שבו ערכו משפט לדמות הראשית והוא היה צריך לשכנע את המושבעים.
ואני חושבת שאני זו שנשפטת כרגע.
האיש הגבוהה מסמן לי עם ידו להתקרב,אבל אני לא מסוגלת "דון רוג'ר אמר לך לבוא אליו"  איש רזה שעומד לידו נובח עלי .
רוג'ר מניח את ידו חזרה על הכיסא אבל אני לא יכולה לזוז,באמת שלא. אמא אמרה לי להיות אמיצה אבל אני לא מצליחה להרים את הרגליים ממקומם.
"צאו" הוא פוקד על כל האנשים בחדר בהינף יד ומבלי לחכות שנייה החדר מתרוקן מאנשים ואלו הן רק דפיקות ליבי עכשיו שממלאות את החדר ברעש והן מתגברות יותר ויותר ככל שהוא מתקרב אלי.
אני עדיין לא יכולה לזוז,ובכל צעד שהוא עושה הכתף שלי שורפת יותר ויותר . אני אוחזת בה חזק ופניי מתעוותות מכאב
"כבר אמרתי לך את תתרגלי לכאב הזה אל תדאגי" יש עדיין חיוך על פניו אבל עכשיו אני יכולה גם לשים לב לדברים אחרים. עיניו חומות וקטנות ושערו ארוך ושחור .
יש צלקת ארוכה שנמתחת לאורך פניו באלכסון . אמא שלי הייתה חושבת שהוא יפה,היא תמיד אהבה יופי אפלולי כזה.
הוא מתקרב יותר ויותר ואני נשבעת שברגע שהוא יגיע אביא לו אגרוף לבטן ויריקה לפנים. אולי אני רק בת 10 אבל אני נורא בוגרת לגילי והוא לא יהיה מוכן לזה-הוא מתקרב ואני מתכוננת והוא מתקרב יותר ומתכופף לעברי ואני מקפצת את אגרופי ועוד רגע מניפה אותה אל עבר הבטן שלו והוא שולח את ידו ואני עוצמת את עיני חזק ומתפללת שאימי תחכה לי והוא נוגע בפני ומזיז קצוות שיער מעיני רק שהפעם הוא לא מחייך אלא מביט בי ובוחן "מה שמך?" הוא שואל וקולו מעביר בי רעד
"ליאן" אני אומרת בשקט. לא יודעת למה דווקא את השם הזה-ליאן הייתה גיבורת ספרי קומיקס שהכי אהבתי כשהייתי בת חמש. כל הבובות שלי היו קרויות ליאן וכל החיות שאימי נתנה לי לשמור
"ליאן" הוא אומר ואני פתאום מתעבת את השם הזה
"אני מפחיד אותך,ליאן?"