ליאן

פרק 11

אנחנו מתקדמים ביער ואני מתחילה להבחין בכמות העצים הופכת דלילה יותר,לא יקח יותר מידי זמן עד שנגיע אל הכפר שלהם ,ולא יקח הרבה זמן עד שרוג'ר יתפוס אותי שוב.
בוא להציל אותי תומאס,אני מבקשת בראשי בתקווה שהוא קורא מחשבות והוא עוד לא גילה לי
"אני צמאה" אני אומרת ונעמדת במקום מה שגורם ללידיה והוראס להתנגש
"מי נתן לך רשות לעצור טיפשה?!" בשנייה היא מרימה את ידה וסוטרת לי בעוצמה כה רבה שגורמת לי ליפול מרגליי . אני יכולה להרגיש בלחי שמאל שלי בוערת מכאב
"את רוצה לחזור לרוג'ר בלי פרצוף אה?!" אכזריותה ניצתת בפניה ואני מרגישה את רגליי רועדת ,אני רוצה לברוח מפה אני רוצה לצעוק אבל אני לא יכולה. הכתם על כתפי בוער .אני לא יכולה להגיב,אני מפחדת להגיב ואני מרגישה קפואה עד שלפתע הוראס נופל על הרצפה כמעט לצידי ודם מתחיל לנזול מגופו
"תיגעי בה עוד פעם אחת ואת תמותי כמוהו" אני מרימה את מבטי ותומאס עומד לא רחוק מאיתנו  ומכוון נשק לכיוונה,כישורי ההתגנבות שלו ממש מראים את שימושם "אני יכול לפגוע בעין של ארנב ממרחקים אז כדאי לך לא לזוז" ואני מרגישה שזה שקר אבל לא אכפת לי תחושת ההקלה כל כך עוטפת אותי כרגע שאפילו הכתם מפסיק לכאוב .
לידיה מביטה בו ועומדת עם גבה אלי "אז אתה המוכתם השני.אתה תשלם על זה" היא מושיטה יד לאגן כדי לשלוף את הסכין שלה . אני מביטה על גופתו של הוראס ובהושטת יד שולפת את סכינו מהנדן .
לידיה מתקדמת אל עבר תומאס ואני אוחזת בסכין שבידי ומתרוממת. היא רצה לעברו והוא ננעץ באדמה כאילו מתכונן לקרב.
אני פתאום מרגישה בעקצוץ עובר בכל גופי כמו וירוס. מתפשט מהכתם אל קצות אצבעותיי האוחזות בסכין ואני יודעת כבר מה עלי לעשות. הם מתקרבים אחד לשני אבל לפני ששניהם מספיקים להיפגש אני זורקת את הסכין ופוגעת היישר בליבה של לידיה . היא נשארת עומדת כמה שניות ולאחר מכן מתמוטטת על האדמה כמה מטרים מתומאס.
אני מביטה בידי המוטלת ובסכין הנעוצה בעוצמה בגבה. תומאס מביט בי גם ופניו המומות
שנינו מתנשפים כאילו אינו עכשיו מרתון.
עיניו נעוצות בעיניי,פעורות ואפורות
"אני חושבת שגיליתי עוד כוח " אני אומרת לו ומתמוטטת

אני פוקחת את עיני ורואה דמות רחוקה ממני גוררת דמות אחרת.
הכל חוזר אלי ואני נזכרת שאני עשיתי את זה-הרגתי אותה. היא מתה .פגעתי לה בדיוק ללב בדיוק לאן שכיוונתי.
למה כיוונתי לשם דווקא? למה לא היד או הרגל? הרצון הזה להרוג אותה....מזה?
אני מגלה שידיי כבר אינן קשורות ואני מניחה אחת על הלחי השמאלית שעדיין בוערת מעט,לא עבר זמן רב מאז שהתעלפתי.
"יופי קמת" יופי קמת? זה מה שיש לו  להגיד לי?
"קחי " הוא מושיט לי בקבוק מים ואני לוגמת ממנו במהירות "יש להם עוד בקבוק אז אל תתביישי תשתי הכל" ואפילו לפני שהוא מסיים לדבר הבקבוק נגמר.
"מה אתה עושה?" אני מנגבת את פי משאריות מים. גופותיהם של לידיה והוראס מונחות מתחת לערמת עלים ובגדיהם נמצאים בידיו
"אני חושב איך ניפטר מכתמי הדם האלה כדי שנוכל ללבוש את הבגדים האלה"
"ללבוש אותם? אני בחיים לא אלבש אותם תומאס תסתכל עליהם זה מלא בדם..הדם הזה"
הוא מביט בי ואוחז בבגדים בחוזקה "לא יקח הרבה זמן עד שעוד אנשים מהכפר יגיעו לחפש אותם,לחפש אותנו. יש המון כפרים עויינים במקום הזה ליאן ואנחנו לא רוצים להגיע לכפרים הלא נכונים"
"אז למה הלכנו לכיוון הכפר הזה מהתחלה?!" אני זורקת את הבקבוק לרצפה "אתה לא אמור להכיר את האזור?"
"אני מכיר ולא כיוונתי לכפר הזה. תביני" הוא מתיישב לא רחוק מידי ולא קרוב מידי .שומר על מרחק ממני כאילו אני אכיש אותו עוד רגע "הכפר הזה..יש שם נערה"
"שירלי" אני אומרת כי אני נזכרת בשם שהם אמרו
"נכון שירלי. סיפרו לי שהיא הייתה אצלנו משהייתה קטנה אבל בגיל צעיר מאוד הם תפסו אותה משוטטת ביער.
המקום הזה ליאן...רק מוכתם אחד יצא משם והצליח לספר לנו מה קורה בו ואפילו זה לא היה ברור כל כך. הבחורה הזו מצליחה להרגיש בנוכחות מוכתמים והיא מספרת להם עלינו. אני עוד לא בטוח מה הם עושים עם המוכתמים אבל זה אף פעם לא טוב" הכישרון הזה מזכיר במקצת את הכישרון שלי
"ואתה רוצה שנגיע לכפר הזה אחרי שהרגנו אנשים שלהם"
"נסתיר את הכתמים וניכנס. נמצא ספינה קטנה או משהו ונברח משם אל כפר ויתקיו "
אני מתרוממת מהאדמה ועדיין מביטה על ידיי,איך המטרה הייתה נראת ברורה כל כך,איך הסכין הייתה קלה כל כך בידי כאילו לא אחזתי סכין מעולם .
"כפר ויתקיו?" אני מנתקת את עיני מידיי ומביטה בו "לשם אתה לוקח אותי?"
"שם קבענו שניפגש כולם ולשם אנחנו הולכים"
"אין כולם תומאס! כולם מתים! אתה לא מבין שרוג'ר לא לוקח שבויים!?" אני רואה שהוא רוצה שוב להתפרץ אבל הוא מחזיק את עצמו ,מבטו עובר מגרוני אל האדמה ובחזרה אל פני "הוא לקח אותך כשבויה" הוא אומר בשקט וזורק לעברי את בגדיה של לידיה "אני לקחתי אותך כשבויה ,ואת תקשיבי למה שאני אומר לך לעשות"
"כי אני רק משימה?"
"כי את רק משימה" הוא מאשר אותי ומתקדם "נלך לשטוף את זה בנהר"

אנחנו יושבים בנהר שתומאס אומר שמצא כשחיפש אוכל והוא גם מציין את זה שרק בגלל ששמע אותי ידע שאני בסכנה ואני חושבת שזו מחמאה אבל לא הבנתי בדיוק אז רק הנהנתי.
,אנחנו לא מדברים על מה שעשינו ולא מדברים על הכוח החדש שלי למרות שאני בטוחה שגם הוא הבין את זה . האמת שאנחנו כמעט לא מדברים,כאילו יש בינינו מן שקט שאף אחד לא רוצה לשבור.
אני נותנת לדם להתמזג עם זרם המים עד שכמעט ולא רואים אותו,אני לא מבינה את הרעיון של לשטוף את הבגדים שלהם כי גם ככה זה כנראה יהיה גדול עלי אבל תומאס אמר שזה מה שנעשה ותמורה לעוד כמה רגעים של חירות אני מוכנה לעשות את זה.
אני מביטה אל המים וראה את השתקפותי ויותר חשוב את מה שקרה לי-הקצה של הגבה שלי נפוח וסגלגל מהסטירה שלידיה נתנה לי אבל מה שיותר מושך את תשומת ליבי זה הכוויה על גרוני.
אני נזכרת ברגע שהוא דחף אותי על העץ והרגשתי שורף אבל לא חשבתי שהוא ירחיק לכת עד כדי כך,הכוויה אומנם קטנה אבל עדיין סימן לכך שהוא היה רציני הוא באמת פגע בי בגלל משהו שאמרתי.
אני נוגעת מעט במקום האדום וקולטת בהשתקפות את תומאס מביט בי. אני מרימה את מבטי אליו והוא מיד מסיט את עיניו אל הבגדים ,אני לא כועסת כי לפי המבט שלו אחרי מה שקרה הבנתי שמשהו לא בסדר ,גם אני הייתי לא בסדר.

הוא מתרומם מהאדמה ותולה את החולצה והמכנס על אחד הענפים,אני מסיימת ועושה כמוהו "אתה יודע שאני יכולה להסיק מזה שהפשטת את הזקנה נכון?" אני מביטה עליו והוא על הבגדים אבל אני יכולה לראות בקלות שהוא מסמיק "אם לא היית בוחרת את הזמן הגרוע ביותר להירדם אולי את היית יכולה לעשות את זה"
"אל תיהיה בטוח" אני אומרת ומתחילה לאסוף קרשים מהאדמה ,אחרי שאספתי כמה אני מניחה אותם לידו ומושיטה את ידי
"מה?"
"הסכין" אני אומרת בגאווה
"אני לא מביא לך את הסכין"
"נראה לי שברור לשנינו שאני יכולה כעת לצוד הרבה יותר טוב ממך,להזכירך אתה חזרת בלי כלום"
"כי את החלטת להחטף"
"כי אתה החלטת לקשור אותי"
"כי את תכננת לברוח "
"כי אתה-" אני נושמת "לא חשוב אתה רוצה לצוד תצוד" אני משיכה לאסוף וכשאני מושיטה ידי אל אחד הקרשים סכין מוטלת על ידם ,אני מרימה את מבטי אל תומאס במבט של ניצחון
"שלא תחשבי לברוח או לעשות משהו עם זה"
"אל תדאג"
"אני לא דואג" הוא פותח את התיק שלו ושולף את הדבר היחיד שחשוב לי בחיים האלה.
אני מביטה בפליאה וכעס זורם בעורקיי כי בידיו נמצאת התמונה שלי ושל אימי .