מלאך אבוד

הכל התחיל על דף.

 הכל התחיל על הדף-1864

האיש ספון בכורסה. פניו שזופות, שפם צפוף, עיניים חומות וחודרות. הוא יושב בסלון אנגלי פשוט. קירות טפט חיוורים בצבעי ירוק, זוג כורסאות עץ עם ריפוד בצבע חום-אדמה, כמעט אדום, שטיח צפוף, אח בוערת שהאש בה מבקעת את העצים בקול פיצוח. בידו האחת, הימנית הוא מייצב לוח עץ ועליו דף בלוי, בידו השנייה הוא מסרטט ציור בעט נובע. הוא מטה ראשו לצד שמאל ומייצב על ברכו את לוח שזז תוך כדי שהוא משרטט ציור נוסף. היד רועדת ואיתה נשמעות גם רעידות של דלת המרתף. הצירים חורקים ונהמות נשמעות, והאיש ממהר לתלוש את הדף, לקשקש עליו, להשמיד את היצור המשורטט, ולהשליך את הדף לאש.
הרעידות הופכות לאנקה שקטה ואז שקט.
האיש מביט בגליון הנייר הנוסף שיש לו בעודו עומד מול האח. הוא מתיישב בכורסה ומתחיל לשרטט בעדינות, באיטיות. משרבת פנים נאות. שפתיים פשוקות, אף סולד מעט ,שיער שחור גלי, גבות חדות מעט. הוא מצייר גוף נאה, עמידה מרדנית וגובה ממוצע לאישה צעירה. מצייר אותה עירומה, חיה. הוא חוזר לעיניים. מצייר עיניים צרות מעט פקוחות מעט. הוא שוקל אם למלא אותן באישונים.  דלת המרתף לא רועשת, השקט מעיב על רוחו של האיש. הוא מניח בשקט את לוח העץ על אחת הכורסאות והולך לעבר המסדרון, פותח את הדלת המובילה למדרגות המרתף החבוי מתחת לבית. הדלת עומדת במקומה, מעט חבוטה, אך על ציריה. האיש יורד לאט במדרגות שחורקות עם כל צעד. בתחתית המדרגות הוא שולף צרור מפתחות מכיסו, ובורר מפתח לכל אחת מתריסר המנעולים שנועלים אותה. לבסוף, כשכל המנעולים פתוחים, הוא מסובב את הידית ופותח בחריקה ושריקת רוח את הדלת לחושך. על הרצפה הקרובה, שאור מועט מתאורת המדרגות נופל עליה, ניתן לראות שברי אבן ורסיסי עץ. רוח קרה נושבת מהמרתף למסדרון המחומם. עם התרגלו לאפלה, האיש מביט בחל שלפניו ורואה שאין שם דבר.
מהקומה העליונה הוא שומע בכי תינוק. בנו, בנו היחיד, התעורר מחלום בלהות.
האיש נאנח בהקלה וסוגר את הדלת אחריו, לא טורח לנעול. האיש עולה במדרגות לאט ולבסוף מעיף מבט אחרון לדלת המרתף. שקט שמופר רק באמצעות בכיו של העולל. הוא מסדר את המקטורן שלו, וניגש לעלות במדרגות לקומה בה שוכן חדר הילד. בדרכו למעלה הוא חולף על פני המשרתת, ומבקש ממנה לערוך נקיון במרתף. הנרייט, אישה מלאה וסמוקה מהנהנת, יודעת שאין לה מושג מה עושה האדון במרתף, אך כנראה יהיה עליה לנקות שברי הריסות.
לבסוף, כשמגיע לקומה העליונה, רואה כי אשתו כבר ניגשה לבנם. שיערה מיטלטל מצד לצד בעודה מנענעת את הקטן בתנועות מרגיעות. האיש לוחש לעצמו תפילה ומקווה שבנו לא יירש את הקללה הזו. הוא נגש לאשתו ומחבק אותה מאחור.
לפני שנים רבות אביו סיפר לו איך הוריש לו את הקללה , ואיך היא ממשיכה מדור לדור. הוא מעולם לא תהה איך ירגיש לא לחיות בצלה כל החיים.
הוא לא היה משנה דבר מחייו, לא את הפגישה עם קטרין אשתו, לא את הבית היפה, העבודה הנוחה, ובטח שלא את לידת בנם הקטן. הוא התרגש כשנולד לו בן, מעולם לא חשב שיהיה מאושר יותר.
קטרין זמזמה שיר ערש על שועל שתעה ביער ומצא את דרכו באמצעות הכוכבים, והאיש נע בקצב אחיד עמה. הזמזום הפך לשיר שקט.