מלאך אבוד

פרק תשע עשרה-כעס לא ידוע

כשאני מתעוררת יש בחוץ כבר אור. השמש כבר טיפסה מעלה ועכשיו היא מסנוורת בעוז מבעד לעננים לבנים שקופים.
אני מתכוונת לקפוץ מהמיטה ולהעיר את כולן, כשאני נזכרת שהיום יום שבת. מה שאומר שהיום אין לימודים.
אני מחייכת ומתכרבלת בתוך השיער השטני של סם.
"את מושכת לי בשיער..." מתלוננת סם.
"שמעת אוויל?סם אומרת שאני מושכת"אני ממלמלת מבעד לשיער.
"כן,את מושכת,זבובים"היא עונה לתוך כרית.
סם מושכת בשמיכה ואני ואוולין קופאות מהרוח הקרירה הנושבת מהמרפסת."קר לי..."אני מתלוננת כמו ילדה קטנה שלא קיבלה מה שרצתה.
אוולין מושכת מסם את השמיכה ולא נשאר לי ולסם שטח מחומם יותר.
אנחנו רבות על השמיכה במשך עשר דק' ואז אוולין מעיפה אותה מהמיטה ולאף אחת אין שמיכה ..
"ככה זה הוגן" היא ממלמלת בשקט.
אחרי שעה שבזמן הזה השמש כבר כוותה את כפות רגליי, החלטתי לקום.
"הלכתי" אמרתי לסם והיא הנהנה קלות .
יצאתי מהחדר ושדד שתי לחדר ממול. במילים אחרות, הלכתי לחדר שלי.
נכנסתי למקלחת והורדתי מעצמי קורי שינה.
כשיצאתי מהמקלחת בחלוק חמים ופרוותי, הדלת שלי הייתה קצת פתוחה.
'מוזר' חשבתי לעצמי 'לא סגרתי את הדלת?'...
החלפתי בגדים בזריזות בשרותים מתוך הרגל של בית משוטף ואחים חורגים בבית היתומים.
כשיצאתי הייתי לבושה בטרנינג .
"את מחליפה בגדים מהר" שמעתי קול מפתה שהעביר בי צמרמורת. אדוארד.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי מהוססת.
"אסור לי לבקר חברה?" שאל בקול מפתה ומושך.
"אתה חבר של אמה ,לא שלי" אני אומרת בקור.
הוא מלטף את עור העורף שלי. צמרמורת עוברת בגבי ודורשת שיפסיק.
אני הולכת לדלת. מתנתקת ממגעו "צא" אני אומרת בקול נוקשה.
הוא מעוות את פניו כאילו נפגע, ופניו נראות לפתע התגלמות הכיעור.הפנים שפעם האמנתי שהן פניו של מלאך.
הוא יצא באיטיות.מנסה למשוך זמן כדי שאשנה את דעתי.אולי באמת הייתי משנה.אם הוא לא היה מתחנף.
אני נועלת את הדלת והמחליקה עליה עד שהתיישבה על הרצפה.אני דוחפת את הדלת ופולטת את האוויר מראותי.
אני נעמדת לבסוף.קמה על הרגלים שנרדמו לי.
אני פותחת את הדלת לכדי חריץ ולא רואה אף אחד במסדרון.
אני יוצאת, ולאט נועלת את הדלת.
אני מרגישה כעס מבעבע בתוכי.
אני יוצאת מהבניין ורצה לעבר היער להוציא את הכעס.