מלאך אבוד

פרק עשרים ואחת-לנה

שנינו נכנסנו לבקתה המרווחת מבפנים והקטנה מבחוץ.

"אני רציתי להיות מעצבת פנים ואדריכלית כל חיי,אז... החלטתי להתחיל בדברים הקטנים בחיים."היא אומרת בשקט ומובילה אותי,חולפת על פי המבואה.

הבית כולו מעוצב בסגנון משולב של כפריות עתיקה ושל מודרניות וחדשנות.

"ואוו" אני מתפעלת מהסלון שבו ניצב קמין עצים שחור ומטאלי שעומד בצמוד לקיר הימני של הסלון.

"את ממש מוכשרת בזה" אני אומרת.

היא נכנסת למטבח מעוצב בשיש שחור וארונות פורמייקה לבנים .

"רוצה לשתות משהו?" היא שואלת בעודה ניצבת מול מקרר פתוח.

ביד אחת היא מוציאה בקבוק זכוכית של סיידר תפוחים.

אני מהנהנת לאישור והיא מוציאה עוד בקבוק .

היא סוגרת את דלת המקרר הכסוף עם הרגל והולכת איתי לסלון.

שנינו מתיישבות בנוחות על הספה.היא חולצת את נעלי הספורט בבעיטה, לוקחת את שלט המזגן שנח על שולחן קפה נמוך ומדליקה את המזגן שניצב על הקיר מאחורינו .

היא פותחת את הבקבוקים על הקצה של השולחן לשנינו ושנינו נוקשות בבקבוקים ומרימות אותם באויר .

הסיידר הקר מרענן את הערב המוקדם.זה סוף הקיץ, כך שבלילות החמים מתחילים להתקרר.

"למה את גרה כאן?" אני שואלת לבסוף.

היא מניחה את הבקבוק שלה על השולחן קפה וחושבת לרגע איך לענות.

"אבא שלי הוא המנהל של המקום" היא לבסוף אומרת.

"יש לך אחים או אחיות?" אני שואלת.

"אח"

אנחנו לא מדברות על המשפחות שלנו. כי לשנינו זה רגיש. במקום זה נחנו מדברות על הבית ספר, הלימודים , ועוד דברים. השיחה של שנינו זורמת.

אני מספרת לה על התלמידים.

לעולם לא לרדת על סת' בגלל הגובה שלו, לעולם לא להתקרב לרייצ'ל ואנה השפוטה, ולעולם, לא לצאת עם ג'רמיה לדייט. הוא לא רומנטי. אלה אם כן את והוא עירומים על שפת האגם עם מריחואנה נחשב לרומנטי.

היא מרימה גבה ואני מסבירה לה שזה קרה לאמיליה, תלמידה שלומדת איתנו בכיתה.

שנינו צוחקות כשהיא מגלה שמנדי הסוערת יוצאת עם ג'רי ללוקסון, המורה להיסטוריה.

"את רעבה?" היא שואלת אחרי ששנינו נרגעות ולא צוחקות כמו משוגעות.

אני מהנהנת בראשי לכן ואומרת "אני גוועת. לא אכלתי מאתמול בצהריים.

"בואי, אני אלמד אותך להכין אוכל תאילנדי"

השיחה והצחוקים עוברים למטבח.

לנה נותנת לי סינר ושנינו פושטות על המקרר.אני מתחילה לחתוך ירקות ולנה לבשל את האיטריות העבות.שנינו נמרחות ברוטב טריאקי וצוחקות כשלנה מקפיצה במיומנות את האיטריות העבות והירקות המתוקים וכשאני מנסה הכל כמעט עף לי.

שנינו מתיישבות על הכיסאות הגבוהים והמרופדים בעוד ואוכלות במיני בר שמגשר בין הסלון למטבח.

"ואוו, זה ממש טעים... איפה למדת להכין ככה?"

"אמא שלי לימדה אותי לפני שחלתה בסרטן..." היא אומרת עם חיוך מריר. "עכשיו היא כבר לא סובלת..."היא אומרת בקול שקט יחסת.

"לא רציתי-" "זה בסדר" היא קוטעת אותי."זה לא רגיש במיוחד כי זה קרה לפני שנתיים. התגברתי" היא אומרת . היא מאד חזקה. אני אומרת לעצמי. הלוואי והייתי כמוה.

היא מראה לי איך לאכול עם צ'ופסטיקס ואני כושלת ומתחושת לבסוף ואוכלת עם מזלג.

אנחנו גומרות לאכול ולנה שותפת כלים במחאה לטענתי שאני יכולה לעזור.

שנינו חוזרות לסלון והיא שמה מוזיקה ברקע.

שנינו מדברות עוד קצת ואז אני שואלת אותה שאלה שעולה לי בראש.

"למה קראו לך לנה?"

היא מחייכת חיוך חלומי ומגלגלת עיניים.

"אמא שלי באה מרוסיה.יש בסיביר ליד הכפר שבו היא גרה נהר ענק שקראו לו לנה. אחרי שהיא עלה לאמריקה,היא מאוד התגעגעה הבייתה. כשנולדתי היא אמרה לי שהיא מזכירה את עצמה בהיותה קטנטונת בכפר. אז כדי שהבית ישאר קרוב היא קראה לי בשם הנהר שהזכיר לה את הבית.אחרי שש שנים היא אמרה לי פעם שהבית זה לא איפה שאתה גר או גרת. הבית זה איפה שהלב.

אני מחייכת. אף פעם לא היה לי בית. הלב שלי סירב להישבר שוב ושוב עם כל מוות שלי.

לנה היא מסוג הבנות שבאמת מקשיבות לך. היא דומה מאד לסמנתה.היא כמו חברה אמיתית.

"מישהו מצא חן בעינייך בפנימיה?"אני שואלת אותה והיא צוחקת.

"כן..." למה צוחקת במבוכה."זה ו-"

היא עוצרת מלדבר. כי בדיוק באותו הרגע פורץ את הדלת ג׳ייסון. ובידיו שוכבת מעולפת אנה. השפוטה של רייצ׳ל.