this is my story..

פרק 3:-

''ניקולס תחכה, בבקשה ..''

צעקתי אך הוא המשיך לרוץ ,לא שם לב אלי -שוב אותו סרט שוב אותו סיוט שוב אזעקה של משטרה שוב אורות כחולים סביבי הכל מתהפך ,אני נופלת עייפה מלרוץ , עייפה מלחיות ,איבדתי את כל הכוח

, הסתכלתי למעלה ,ראיתי אותם..  האלה שברחתי מהם כמעט שנתיים זה היה הם ''המשטרה '' הסתכלתי מעלי והשוטר הרים אותי והחזיק לי את היידים מאחורי הגב ושם לי אזיקים על הידיים  הכניס אותי לרכב, וכל מה שראיתי.. היה הכל מטושטש הכל כמו סרט אימה .. טוב זה באמת היה כמו סרט אימה, פתאום שמעתי אותו בעצם שמעתי אותם. זה היה ברנדה וניקולס יושבים לידי בתוך הרכב ברנדה יושבת בצד אחד של החלון ואני בצד השני וניקולס .. טוב הוא באמצע כמו תמיד,הוא התקרב לצווארי עם שפתיו ולחש ''אני אוהב אותך '' זזתי מעט לצד ולא הסתכלתי בעיניו .. האוטו נעצר,הוציאו אותנו אחד אחד הסתכלתי מלפניי ,כבר היה בוקר כנראה שישנו ברכב והנסיעה לשם היתה ארוכה , ירדתי מהרכב ומה שראיתי מול עיני זה את השלט

''מוסד לעבריינים צעירים''

הסתכלתי על השלט במשך כמה דקות שלמות ,הסתכלתי ודמעות בעיני.הסתכלתי על ניקולס וברנדה ,הם נראים גמורים ,נראים מותשים,עייפים מהלילחם .בדיוק כמוני  הכניסו אותנו למוסד כל אחד לתא שלו למקום אשר הוא שייך אליו ,למזלנו היינו יחד . יכולנו לתכנן בריחה אך רצינו להראות שאנחנו בסדר כאן כדי לא לעורר חשד ובשבוע הראשון התנהגנו יפה ולא משכנו יותר מידי צומת לב. כל אחד ישן במיטתו ואכל את האוכל אשר היה שם אשר מגיע לו,  סדר היום היה לקום בבוקר בשעה שבע ,להסתדר לחדר אוכל בשעה שמונה , ללכת ללמוד קצת  מ 10 בבוקר עד 2 בצהריים ,לחזור  לחדר ,ולהכין את הדברים או את השיעורי בית למחר ,להתקלח, וללכת לישון,כיבוי האורות היה באחד עשרה כן אני לא רגילה לישון באחד עשרה אבל אלה היו התנאים וכדי לא לעורר את כולם פשוט היינו צריכים להתארגן נורמלי ולתכנן את הבריחה שלנו בלי לעורר מהומות . . זה לא היה משהו מיוחד אבל זה לפחות היה משהו.כן דבר אחד שכחתי מה היה ביני לבין ניקולס? .כמו שחשבתם הוא שנא אותי שנא שתפסו אותו בגללי הוא לא הסתכל עלי כל השבוע וכמעט ולא דיבר איתי הוא היה עסוק בברנדה .

אבדה לי הדרך..