העולם שלי

הבועה שבינינו

האנשים שמחוץ לבועה
הם חיים חיים של צער.
הם כועסים ומתהפכים ופוגעים,
ונפגעים בחזרה.
הם נושמים את הכשלון כל יום מחדש,
מובלים על ידי רגשותיהם.

אולי זה רק חלום, רק סיוט שיגמר בסוף הלילה,
הרי עוד שניה נרגיש את הידיים החמות של אמא
מעירות אותנו לבוקר שטוף שמש,
בלי כעסים.
אולי זה רק עוד יום, רק עוד פחד שנוסף לערימה,
הרי עוד שניה יפלו השקרים והקירות הכעורים יחשפו
מגלים עלינו יותר ממה שרצינו,
בלי רחמים.

האנשים שמחוץ לבועה
הם חיים חיים של רגש.
הם מונעים ומובלים על ידי הגורל,
ואין להם ברירה.
הם נולדו למציאות של חושך אחר חושך,
נפילה אחר נפילה.

אולי זה רק חלום, רק סיוט שיגמר בסוף הלילה,
הרי עוד שניה נרגיש את הידיים החמות של אמא
מעירות אותנו לבוקר שטוף שמש,
בלי כעסים.
אולי זה רק עוד יום, רק עוד פחד שנוסף לערימה,
הרי עוד שניה יפלו השקרים והקירות הכעורים יחשפו
מגלים עלינו יותר ממה שרצינו,
בלי רחמים.

האנשים שמחוץ לבועה מסתכלים עלינו מלמטה,
ואנחנו לא מבינים שאנחנו הטיפשים,
שאנחנו החולמים,
שאנחנו השותקים,
השקרנים,
הנכשלים,
הנגררים.
אנחנו, אנשי הבועה
והמציאות הכתובה שלנו
והרחובות הנקיים שלנו
וההורים השמרניים שלנו.
אנחנו, ילדי הבועה,
שבחיים לא נטעם בית סוהר,
שבחיים לא נדע מחסור,
שבחיים לא נמות מרעב או מסכין.

אנחנו, ילדי הבועה
שכחנו שגם מחוץ לבועה יש ילדים.

הלכתי היום עם אמא שלי לראות את "מוטלים בספק".
חזרתי עם מחשבות שלא מפסיקות לרוץ אצלי בראש כבר שעות.
בכיתי בלי סוף.
ולדעת שזה סיפור אמיתי. של ילד בן 17.
ולדעת שזה קרה 15 דקות נסיעה מהבית שלי.
ולדעת שהעולם שאני גדלתי בו והעולם שהוא גדל בו הם שני עולמות שונים לגמרי.
ולדעת שאני מוגנת כשיש עוד המון ילדים כמוהו שצפוי להם עתיד כמו שלו, עוד מהרגע שנולדו.

ולא לדעת מה אפשר לעשות.

אם מישהו ראה את הסרט ורוצה להתדיין עליו, אני ממש ממש אשמח (:
אם לא-לכו לראות. באמת שהוא מדהים (למרות שהוא ישראלי).

אוהבת