העולם שלי

כשזה נגמר

וכשאת לא יכולה לראות בה יותר מסתם עצב שנתלה ברפוי על עפעפייך בבוקר;
שום דבר מעבר לחבלים המושכים אותך, הכובלים אותך לזכרונות;
כלום מלבד ידיים המערטלות אותך ומזייפות תחושה של חום;
כשבעצם היא חונקת אותך בעזרתן,
שומרת אותך קרוב,
מגינה על עצמה מחסרונך.
ברגעים כאלה את מבינה את שידעת כל אותו הזמן:
זה הסוף.
זה הסוף והוא כואב כמו עקב סטילטו שננעץ במרכז החזה;
זה הסוף והוא עצוב כמו רצח של ילדים תמימים;
זה הסוף והוא יפייפה כמו עלים בשלכת בסתיו.
רק שזה הסוף הכי מכוער שיש,
הכי אמיתי שיש:
בלי מסיכות,
בלי דמעות,
בלי חרטות.
זה הסוף הכי סופני שיש:
בלי מטאפורות,
ובלי תיאורים.
פשוט להפרד ולא להפגש יותר,
פשוט להפרד ולא להתנשק יותר,
פשוט להפרד ולא להכבל יותר,
פשוט להפרד ולא להתקשות יותר.