העולם שלי

8 דקות ב2:00

2:02 בחמישי בלילה.
סליחה, שישי בבוקר.
כבר יותר מידי זמן לא ישנתי כמו שצריך,
או נשמתי כמו שצריך,
או הייתי כמו שצריך.
2:02 בשישי בבוקר.
ומתפוצץ לי הראש,
והמוח שלי רוצה לצאת מתוך הגולגולת-
מתוך הקופסה הסגורה,
החונקת,
הקטנה.
2:03 בשישי בבוקר.
ואני לא מצליחה להירדם,
והמחשבות מתחילות להופיע,
והעולם בחוץ ישן כולו-
נוחר כולו,
שותק כולו.
2:04 בשישי בבוקר.
יש שיגידו בלילה.
אני לא יודעת, אלה הזמנים הכי מבלבלים:
אם זה בוקר זה מוקדם מאוד,
אם זה לילה זה יום חמישי.
אם עץ נופל ביער,
והשעה לא מוחלטת,
העץ מאבד משמעות למותו.
2:05 ועץ נפל ביער,
ואיבדתי כבר קו מחשבה מסודר,
או קו מחשבה כלשהו;
זה נראה יותר כמו נחש מחשבה
שמתפתל בראש שלי ולא רוצה להפסיק.
2:06 ואני מתחילה לראות מטושטש,
אבל עדיין לא עייפה.
עדיין נושמת נשימות מהירות,
שטחיות,
ריקות,
שלא מספקות אותי.
לא מעשירות אותי בחמצן.
2:07 כלב נובח בחוץ,
וכל מה שאפשר לשמוע זה את המכוניות חולפות מרחוק,
ונראה לי שאני מתה,
נראה לי שהתפוצצתי,
אולי זה סתם רצון,
סתם חלום כזה-
להתפוצץ ברגע,
בלי להרגיש כלום.
2:08 אולי הייתי צריכה לבחור עתיד אחר,
אולי לטייל יותר בעולם,
ולהינות,
ולהירגע,
אבל אולי הם טועים.
אנשים תמיד טועים.
אנשים תמיד גורמים לטעויות.
2:09 ואני תועה בדרך,
ורוצה לעשות שיחה ארוכה ופתוחה וכנה עם כל מי שאמרתי לעצמי שאני צריכה,
ולא מסוגלת.
לא בגלל השעה,
או המיקום,
או הדינמיקה.
פשוט בגלל המילים,
והמסוגלות.
2:10 ואני כבר לא זוכרת על מה השיר הזה אמור היה להיות.