העולם שלי

אבדון

לעמוד מעל המים,
או על שפת הצוק,
או בחדר עם אקדח לרקה,
במקלחת עם חבל קשור,
ולטבוע
ולקפוץ
וללחוץ
וליפול.
כי כבר אין כוח,
וכבר אין משמעות לכל הדבר הזה,
אז אני נאחזת.
נאחזת בחופשות, במטרות, בחלומות.
נאחזת בשתיקות, באהבות, במלחמות.
נאחזת במשמעות ריקה,
בתפילה שקטה,
בחוסר הגדול הזה אני נאחזת.
אבל לא תמיד זה מספיק.
לא תמיד זה מחזיק אותי,
אז לפעמים אני נשברת.
בהדרגתיות ובבת אחת.
בלי נשימה,
בלי אוויר,
בלי אור.
אני מתפוררת לתוך החושך הזה,
ולא יכולה להפסיק.
איך אפשר להפסיק התפוררות,
ולחזור לחיים?
איך אפשר לאסוף את השברים,
ולהמשיך לחיות?
ולהתחיל יום חדש של חיים ללא חמצן,
ללא אור,
ללא גוף שלם.
אני שבורה ומרוסקת ושותקת,
והלוואי והייתה לי דרך לעצור,
או קצה מנהרה,
או יד מושטת,
אבל לא אצליח להציל את עצמי
כשמהשברים שלי כבר אין אני.

חשוב לי להסביר שעכשיו הכל הרבה יותר טוב והשיר הזה נכתב בתקופה אחרת לגמרי בחיים שלי