סאמר, ליאו, וכאב אינסופי

2

״כמה נמשים יש לך?״ איכשהו, בכיתה ה׳ זו הייתה נראת שאלה לגיטימית לחלוטין ולא מוזרה כלל.
״אני לא יודעת,״ היא משכה בכתפיה. ״אני יכולה לבדוק.״
״אז תבדקי.״
״אני אבדוק.״ היא הנהנה ושיחקה עם החולצה הצהובה שלה. סאמר תמיד, אבל תמיד, לבשה משהו צהוב. הייתה לה מן אובססיה משונה לצבע הזה. ״אתקשר אלייך עם תשובה בערב?״
הנהנתי. באותה התקופה סאמר ואני היינו באותו הגובה, וממש הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים כשדיברנו. לא פעם הרגשתי כאילו סאמר קוראת את מחשבותיי כשהיא מסתכלת ישר לתוך העיניים שלי, כי למעשה, היא כמעט תמיד אמרה את מה שחשבתי.
״תגידי, סאמר,״
״מה?״ היא קימטה את מצחה.
״את מסוגלת לקרוא מחשבות?״ ושוב, בכיתה ה' השאלה נראתה לי שפויה לחלוטין ולא מוזרה בכלל.
״נראה לך?״ היא צחקה.
למעשה, כן. ממש הייתי משוכנע שהיא קוראת מחשבות, והיא כנראה הבינה את זה בגלל המבט הרציני שלי.
״ליאו-סתם, קריאת מחשבות הייתה מקלה על חיי, אבל אני בהחלט לא מסוגלת לקרוא מחשבות.״
״אה, חבל,״ נאנחתי. ״היה יכול להיות מגניב אם הייתה לי חברה הכי טובה שקוראת מחשבות.״
סאמר הוציאה לי לשון, ואמרה ״אז אתקשר מאוחר יותר.״
צלצול הטלפון שלי העיר אותי משינה, ומבט בשעון המעורר והזוהר בחושך שלי גילה לי שהשעה כבר אחרי חצות.
״מת׳רוצה?״ עניתי בפיהוק וקול מנומנם, משפשף את עיניי מקורי השינה הרבים.
״שלוש-מאות שבעים ואחד.״
״מה, סאמר?״ היא הייתה נשמעת עירנית, וכנראה אפילו לא הלכה לישון, משמע, מחר אסתובב עם סאמר זומבית. נאנחתי.
״שלוש-מאות שבעים ואחד נמשים, ליאו-סתם.״
״מה את רוצה סאמר?״ עדיין הייתי מנומנם. אני די בטוח שהיא שמעה ״ממ-ה ת צה הר״, אבל לזכותה יאמר שהצליחה להבין.
״שאלת את זה היום, והנה התשובה; יש לי שלוש-מאות שבעים ואחד נמשים.״
״אה.״ הקול הסבלני והשקט של סאמר גרם לי לקלוט לאט לאט מה היא רוצה. ״אבל הערת אותי.״
״טוב, אמרתי שאתקשר אחר כך. עכשיו זה אחר כך ביחס לקודם.״
״ואני עומד להסתובב עם סאמר זומבית מחר?״
״אולי.״
״טוב, סאמר הזומבית.״ גייסתי לעצמי קול רשמי עד כמה שיכולתי, ודיברתי בלחש כדי לא להעיר אף אדם אחר. ״אני מכתיר אותך בזאת למלכת הממומשים של הכיתה שלנו.״ לא היה קשה להכתיר אותה למלכת המנומשים-היא הייתה המנומשת היחידה.
״טוב, שיהיה. לילה טוב, ליאו-סתם.״
״לילה טוב, סאמר.״