סאמר, ליאו, וכאב אינסופי

7

אני נוראית ונוטשת, אני יודעת.
והלוואי שהיה לי תירוץ מוצלח, אבל אין לי

בפעם הראשונה שנישקתי את סאמר היה לה טעם של אוכמניות.
זה היה ערב השנה החדשה, והלוואי שיכולתי לומר שאני זוכר את התאריך רק בגלל שזה היה ערב השנה החדשה או בגלל שזה היה שלושה ימים לפני יום ההולדת שלי.
בכיתה ה׳ סאמר ואני יצרנו מסורת-להפגש בערב השנה החדשה לספירה לאחור וכל הנלווים אליה, הכוללים מרתון סרטי דיסני, משקאות אנרגיה מגעילים ובירה שחורה-כי כמובן שלא יכולנו להשיג אלכוהול אמיתי, ומאז זו הייתה מסורת. היינו עושים את זה כל שנה.

היינו בני שלוש עשרה.
לא, אני הייתי בן ארבע עשרה (כמעט) וסאמר הייתה בת שלוש עשרה וחצי.
שתינו בירה אמיתית לשם שינוי, כי ״אתם בוגרים מספיק״, אבל אחוזי האלכוהול בה היו קרובים ללא קיימים, שזה היה כמו לשתות בירה שחורה עם טעם מגעיל יותר.
אז חוץ מהפעם הראשונה שנישקתי את סאמר, או שנישקתי מישהי, זו הייתה הפעם הראשונה ששתיתי בירה.

סאמר ואני ישבנו על הספה, צפינו בסרט, ואכלנו מספיק פופקורן בשביל לחטוף פופקורן-האנגאובר, אם זה היה קיים.
אני בכלל לא זוכר איזה סרט ראינו, אבל אני זוכר שסאמר בחרה אותו, שהיא אהבה אותו, ושבמשך שעה וארבעים דקות היא הניחה את ראשה על כתפי.
ובלי שום אזהרה מוקדמת, סאמר קפצה לעמידה ומשכה אותי איתה. הסתכלתי עליה מלמעלה, ותמיד היה לי מוזר להסתכל עליה מלמעלה.
״ספירה לאחור!״ היא התלהבה. היא תמיד התלהבה.
בדרך כלל היינו סופרים לאחור, צועקים אחד על השני משהו ואז רצים ועולים לגג הבניין, בתקווה לראות קצת זיקוקים.

עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש,
״נשיקת חצות, ליאו-סתם.״
״מה?״
אחת.
השפתיים של סאמר נגעו בשלי.

אז אולי אני לא יכול לומר ״בפעם הראשונה שנישקתי את סאמר״.
בפעם הראשונה שסאמר נישקה אותי היה לה טעם של אוכמניות.
בכלל לא אהבתי אוכמניות, אבל אהבתי את ההרגשה של זה.
ואז היא התנתקה ממני, ולא נראתה נבוכה, אפילו לא טיפה. הפרצוף שלי בטח היה אדום יותר מכל דבר בעולם, כי הוא היה חם, וכשסאמר הסתכלה לי בעיניים היא צחקה. ״שתהיה לך שנה נהדרת, ליאו.״
היא לא קראה לי ליאו-סתם, והיא לא משכה אותי לכיוון העליה לגג בתקווה לראות זיקוקים.
״שנה נהדרת גם לך, סאמר.״

סליחה על הנטישה שלי
סליחה סליחה סליחה
Es Tut mir Leid 
(זה אחד הדברים היחידים שאני יודעת לומר בגרמנית)