סאמר, ליאו, וכאב אינסופי

5

זה היה היום הראשון של החורף , והיה חם.
כצפוי, זה איכזב את סאמר. היא הייתה גוש אכזבה קטן ומדוכדך במכנסיים צהובים קצרים וחולצה אדומה לאורך כל היום.
״אני לא מאמינה,״ היא נאנחה, בפעם הבערך מיליון באותו היום. ״אני לא מאמינה, עד שהגיע החורף. חם! היית מאמין, ליאו-סתם? חיכיתי ליום הזה כל כך הרבה זמן-וחם!״
ובכלל לא היה עד כדי כך חם.
כן, אז אולי עשרים ושלוש מעלות זה חם ביחס לדצמבר, וחוסר עננים בשמיים זה מאכזב, אבל לא הייתי מתנגד לעוד ימים נעימים-שמשיים כאלו במקום החורף הקפוא.
לא שזה משהו שיכולתי לומר לסאמר, כמובן. סאמר הייתה מעריצה גדולה של החורף-קור, שלג, אפים אדומים ומצוננים, אספקת טישו אינסופית והתכרבלויות בתוך שמיכות צמר ופוך עם שוקו חם וסרטים ישנים.

מתוך הרשימה המרשימה הזו, אהבתי רק את ההתכרבלויות עם השוקו והסרטים הישנים.
לא כי אהבתי סרטים ישנים, ובאותה התקופה בכלל שנאתי שוקו.
אהבתי את זה פשוט כי זה כלל התכרבלויות, טוב, עם סאמר.

״ליאו-סתם, אתה ממש ההגדרה לחבר גרוע.״ התלוננה סאמר בטון שפשוט נטף מרצון ליחס ותשומת לב. ״אתה אמור לעודד אותי, אתה יודע. אני מאוכזבת כפליים עכשיו-גם מתפקודך כחבר הכי טוב וגם מהיום הזה. למרות ש...״ היא קימטה את מצחה ונגעה בזרועי. ״למרות שברור לחלוטין שאתה לא מאוכזב. אני יודעת שאתה לא מחבב את החורף.״
״סאמר,״ גילגלתי עיניים, והיא צחקה.

כן הייתי מאוכזב. לא מחוסר החורף, אלא פשוט כי הבנתי שהערב לא תתפרץ לי סאמר רטובה לחלוטין וחצי רועדת אך מאושרת לחדר, תצחק ותיקח בגדים יבשים שברור שיהיו גדולים עליה, ואז תשב לידי על המיטה מתחת לשמיכה ותשעין עליי את ראשה.

״יודע מה?״
״הא?״
״אני לא אספק לך שוקו החורף.״ היא אמרה בטון הכי רציני שהצליחה לגייס, אבל בכל זאת נשמעה כאילו היא עומדת לפרוץ בצחוק. ״ולא רק שלא אתן לך שוקו-אני אחייב אותך לחיות על קפה.״
ובכלל לא היה לי אכפת. בגיל 13 הייתי חי על קפה, וכל מה שרציתי היה לשבת עם סאמר מתחת לשמיכת פוך.

ולכן, לא אמרתי כלום.