התגלות הקסם (ספר 1)

פרק 15 | באמונה שלמה

ג'יימס חשב. הוא באמת חשב. הוא התיישב בפינה של החדר וחשב.

"אנחנו באמת נחכה לו שהוא יעלה על איזה רעיון?" קאלין שאל, מפקפק בבירור בהסתמכות העיוורת שלהם באותו פיראט צעיר. ארבעתם ישבו בקצה השני של החדר העמוק ונתנו לו את השקט שלו, בתקווה שלא ייתקע שם זמן רב מדי.

טנא ישב כשגבו אל הקיר והוא נשען עליו, ועיניו בוחנות בחדות את דמותו של ג'יימס שישב מולו. "יש לך רעיון טוב יותר?" הוא שאל אותו. ידיו הסתתרו מתחת לשרוולי הסווטשירט הכחול שלו, אותו הוא משך מעליהן בכוח. הוא לא רצה לראות את ידיו הנקיות מפצעים. הוא לא רצה להיזכר בפרט המטריד הזה שרק עכשיו שם לב אליו.

"זה שאין לי רעיון טוב יותר לא אומר שהרעיון הזה טוב." קאלין העיר.

"אני לא בתוך כלוב בדרך להיאכל על ידי זומבים, אז אני מרוצה מהעניין." מירה העירה מצידה תוך כדי שהיא בודקת את תכולת תיק הצד שלה. היא חיטטה בו והוציאה משם כל מיני דברים – טלפון נייד, טישו, תיק קטן מעור למטבעות, משקפי שמש, כמה סוכריות חמוצות, צרור מפתחות שכלל זוג מפתחות יחיד תלוי על מחזיק עם פסלון של חתול אפור, וחבילת מסטיקים אחת.

מירה הסתכלה על החבילה שנחה תחת ידה וקפאה לרגע. לאחר כשניות אחדות היא בחרה לקחת את אחד המסטיקים, להפשיט אותו מהעטיפה שלו וללעוס בזריזות. "אני רעבה." היא הוסיפה לומר, ואז חזרה להסתכל על כל החפצים שהיו ברשותה. "ואין לי מים."

"מי צריך מים כשאפשר להתייבש?" קאלין העיר, בצחוק, כמובן, ובחר להישען על ידיו ולהזניח את ראשו בעייפות. הוא עצם את עיניו לכמה רגעים, ואז מיהר לקפוץ בהתעוררות רגעית שהכריח את עצמו לקבל.

"אתה צוחק, אבל זה רציני." מירה אמרה לו. "אתם לא הבאתם שום דבר?" היא פנתה בשאלה אל טנא ושיי.

"לא ציפינו להיחטף על ידי פיראטים מעופפים, אני מניח," קאלין הסביר לה במקומם, והיא חזרה להסתכל עליו במבט חצי חמוץ.

"יש לי כסף בכיס למקרה הצורך." טנא הסביר.

"והוא עדיין אצלך?" קאלין שאל בטון ספקני.

טנא גישש בכיס האחורי של מכנסיו וגילה מיד את החספוס העדין של מספר השטרות שהחזיק שם. "כן." ענה.

"היה לך כסף ובכל זאת גרמתם לי לשלם על הכרטיסים שלכם?" מירה הזעיפה פנים. "אתם יודעים כמה זה עולה בימינו?"

"מצטער," טנא הגיש לה חצי חיוך שלא הצליח לספק אותה. "זה למקרה חירום. את יודעת, במידה ונרעב למוות נוכל לפחות לקנות לנו משהו לאכול."

"או במקרה יותר קריטי, אם ניאלץ לישון במקום שהוא לא הרחוב." קאלין הוסיף ואמר, פעם נוספת מוכיח את המיאוס הרב שהצטבר בו.

טנא לא ממש שמח שהוא מוציא את הכל בטעם רע, אף על פי שהוא עצמו חשב בדיוק כמוהו. גם אם האמין שהסיכויים לרעתם, הוא רצה לחשוב בצורה חיובית. בשבילם, ובשביל מירה. בכל זאת, היא היחידה שלא נגררה לשם מחוסר רצון, והיא זאת שהייתה בה את כל התקווה שהם היו צריכים. רק לפני רגע נשאה בפניהם נאום צולב על כך שלמרות שידעה עד כמה מסוכנת הבחירה שלה, היא החליטה לעשות אותה למרות הכל, בשביל טובת הכלל. היא הייתה כל כך מלאה בחום, בטוב לב מעורר השתאות וברגש אצילי שטנא לא הצליח לראות באף אחד אחר. אבל עכשיו... החיוך שלה נעלם. היא התכנסה בעצמה, ובבירור חשה ברע. ולו היה רע לראות אותה ככה.