my demons( boyxboy) ✔

One- Tom

זה בסדר טומי, אתה תהיה בסדר, זה רק עוד בית ספר חדש. אני הולך לאט לכיוון המבנה הענק כשאבן בעלת בליטות מכסה את קירותיו החיצוניים של מבנה התיכון החדש. זרם התלמידים הססגוני נראה לו מפחיד, הוא פחד מהם, מכולם בעלי הקול הגבוה מידי והתנועות החדות. אם תשאלו את טומי מדוע? הוא מעולם לא יתן תשובה. בכל פעם ששאלו אותו על הילדות שלו הוא היה נמנע מלענות ומסתגר בתוך עצמו. עם השנים הוא נהיה מסוגר יותר, החל ללבוש שחור בלבד והתאפר באיפור כבד. כיום הוא גר לבד, לא בגלל שקרה משהו רק בגלל שרצה עתיד טוב יותר ושכנע את הוריו שיתנו לו לגור לבד וללמוד בבית הספר הזה שהיה הטוב ביותר באזור. הוא גר בבית של שתי חדרים עם גינה קטנה במרחק של 4 קילומטר מהתיכון שבו הוא מתחיל ללמוד. "תלמידים יקרים בשעה טובה אנו פותחים את שנת הלימודים, אנו מקווים שתקחו את עצמכם בידיים ותלמדו בין אם אתם תלמידי ט' שרק הגיעו לכאן ובין אם אתם ביב' אחרי כמה בגרויות מטישות. מאחלים לכם את ההצלחה שתצטרכו אנא לכו לשיעור הראשון שלכם" קולה של אישה בקע מן הרמקולים והשתיק לכדקה את ההמולה ששררה בלובי הכניסה. טומי פנה אל הכיתות של שכבה י', העלייה המייגעת במדרגות הייתה ספורט טוב בשבילו. כאשר הגיע לכיתה שלו, כיתה מספר 9 הוא התיישב בפינה מקדימה, מקום שאף תלמיד אינו רוצה כיוון שהוא המבודד ביותר. כמו שטומי ציפה איש לא התיישב לידו, הרעש שחבריו לכיתה עשו היה מחריד אך פסק בבת אחת כשמורה כבדת גוף פסעה לתוך הכיתה.
"ברוכים הבאים תלמידי כיתה י9, אתם חוד החנית של בית הספר הזה בלעדיכם הרמה הלימודית של בית הספר הייתה קורסת לכן למדו היטב אתם כבר לא בט" הוא היה טיפה מופתע כשאמרה את הדברים אך זה לא שינה לו.
הם התחילו ללמוד את המקצוע המשעמם ביותר, לשון. ציוצים קטנים הסיתו את צומת ליבו לכיוון החלון הגדול של הכיתה, אלו היו שני תוכים יפייפים.
"אולי אתה תרצה לענות לנו על השאלה?" קולה של המורה הופנה כעת אליו, הוא לא ידע מה לענות לה זו הייתה הבעייה שלו מאז ומתמיד.
"נו אין לנו את כל היום, תענה על השאלה" היא דחקה בו לדבר והוא כתגובה נסגר עוד יותר בתוך הסוודר השחור שלו.
צלצול צורמני הציל אותו מן המורה המפחידה, במערכת השעות שלו היה כתוב ספח 4 כלומר כיתת היסטוריה.
אני מתחיל ללכת לכיוון הלוקרים הירוקים, הצבע שלהם צבעוני מידי אבל אין לי מה לעשות בנידון.
ספר ההיסטוריה כבד, והמחברת האפורה ששייכתי לו משלימה את הצבע התכול אפרורי של הכריכה.
אני נועל את הלוקר עם המפתח הקטן ולמרבה המזל, שחור ומתחיל ללכת לפי המפה שניתנה לי.
***
זהו סוף היום הראשון, היה מעייף. כמו בכל בית ספר שהייתי גם כאן אפשר לקטלג את התלמידים בכיתות לפי קבוצות. הראשונים יהיו כמו תמיד המקובלים, במקרה הספיציפי הזה מלכת הכיתה בשם איה ומלך הכיתה(שבאופן לא מפתיע גם בן הזוג הסטרייטי שלה) הנקרא דניאל. יש את החברה הכי טובה והבלונדינית של איה והן 'בסטיז' (איכסה) הן מצלמות סטורי ביחד עם סלט דל קלוריות בקפיטירה. יש את החבר הכי טוב של דניאל, שרק במקרה הוא סגן ראש מועצת התלמידים (פרוטקציות). לאחר המקובלים יש את אלו שמנסים להיות מקובלים, כלומר החברים של החברים הכי טובים של איה ודניאל. יש אחת עם שיער צבוע לורוד שמדברת בסלנג ברור ועוד שתי תאומות שמלבשות אותו הדבר, ויש עוד כמה בנות רעשניות שמתלהבות משון מנדס ברמה של 'הצלחתן להטריד אדם מינית בלי שיראה, ישמע או יכיר אתכן'.
אחרי חבורת הצבועים האלו באים הילדים הבינוניים במעמד, אלו שקולם נשמע אך מעט ויש להם חיים בלי הרבה אקשן כמו טד בעל השיער הערמוני שמשחק בנבחרת הכדורגל של בית הספר, או בלה עם המשקפיים הזהובים שתמיד קוראת מגזינים בהפסקות.
אחרי אלו מגיע המעמד הנמוך גבוה, זאת אומרת החננות שמעתיקים מהם שיעורי בית. כמו דרייק עם השיער השחור והחולצה שנראית גדולה עליו בשתי מידות, דרייק חכם באנגלית ספרותית וכל המקובלים והמתחזים למקובלים מבקשים ממנו להעתיק.
אחרי אלו יש את המבוריינים, הנמוכים ביותר בשרשרת המזון האכזרית הזו.
היום בהפסקה של 12 ראיתי את נבחרת הכדורסל עם המדים הלבנים מציקה לזוג תאומים חמודים מהשכבה שלנו. הם נראו מצויירים כמעט לא אמיתיים, יש עליהם שמועות שהם זוג למרות קשר הדם בינהם. לכן נבחרת הכדורסל מציקה להם באופן קבוע, אני לא חושב שיש להם זכות להתערב ולהביע דעה על נושא שלא קשור אליהם.
אם ישאלו אותי לאיזו קבוצה אני משתייך אני אומר שיש לי קבוצה משלי שאני היחיד בה.
אני מסוג האנשים ששותקים תמיד, כי אין לי טעם להתערב בחיי החברה הצבועים הללו.
רטט מהכיס שלי החזיר אותי למציאות, 'יש לך אוכל לשבוע?' ההודעה הייתה מאמא שלי זה תמיד נחמד כשאמא דואגת לך, אבל תמיד איפה שהוא היה את הגירוד המציק שגרם לי להיות דיכאוני. 'כן' תשובה קצרה שלא מסגירה את העובדה שאני לא שמח, הרי למה לשמוח כשאני במילא אגמור תחת גבעה תלולה ועורבים שחורים עפים ממעל?
'תאכל הכל, אתה לא רוצה להכנס לאנורקסיה, אוהבת אותך😙' זה גרם לגיחוך לעלות על פניי אבל הורדתי אותו מיד.
התחלתי ללכת לעבר הבית שלי, הבית הקטן היה נמצא בשכונה הגדולה ביותר בעיר, והוא נמצא מעבר לפארק שהפריד בין בית הספר שלי לשכונה. ההליכה לשם לא קשה, היא כיפית. הרוח שעוטפת את גופי ומשקל של התיק עושים את ההרגשה נפלאה עוד יותר.
***
חיממתי את האוכל שאמא שלי שמה לי במקרר והלכתי לספה כשאני פותח את המחשב שלי על הסדרה שאני באמצע לראות. הסדרה מדברת על אישה צעירה שצריכה להפגש עם חבר ילדותה שהוא גם אהבתה הראשונה אך לאחר שהיא מזהה לאיזה חתיך הוא הפך והיא הפכה למכוערת היא שולחת את חברתה הטובה להתחזות לה.
כן, מטומטמת לגמרי. אבל שוב, אין לי הזכות לשפוט אותה על כך.
הבית כל כך ריק ושקט שהמחשבות המציקות חוזרות אליי, כל מילה, כל מכה חוזרת אליי.
אני מתפלל ליקום שיציל אותי מהכאב שכרוך בשריטות המדממות של ליבי הקטן.
נזכר כיצד המכות של אבי שרפו וכאבו במשך ימים רבים, כיצד הביטחון העצמי שלי כבר אינו.
נזכר בעובדה שבמשך שמונה שנים סבלתי מהמצב הזה, אז איך לעזעזל כל הילדים האחרים סובלים את זה? איך הם נשארים עם חיוכים גדולים? בעוד שאני נשארתי בלי רגשות ושדים משתוללים.