יצאנו למכולת השכונתית, היא מעבר לרחוב בעלת גוון מספיק גדול לאנשים כמוני. הסטודנטים שעובדים ומפרנסים את עצמם תמיד באים למכולת הזו, המוכרת -אלן- מאוד נחמדה ומתחשבת. היא מבינה עד כמה קשה לפרנס את עצמך בגיל צעיר כל כך, לכן היא נותנת הנחות לנערים שמגיעים אליה לחנות. "למה אנחנו נוסעים במכונית אם אמרת שזה קרוב?" קולו החלש שואל בתמימות, "כי השקיות כבדות ואני לא רוצה שנתקע בגשם" הוא מהנהן וחוזר להביט בחלון המכונית. אין הרבה מה לראות כאן, רק גושי בינינים אפורים וכחולים, ואולי את הפארק שבסוף השכונה 'צריך לצאת עם צ'רי לטיול' מרוב כל הלחץ שחכתי. אנחנו מתחילים לנסוע והגשם מתחיל לטפטף, טיפות זעירות נוחתות על השמשה ואני מסתכל בזווית העין על טומי, הוא נראה נרגש. "אתה אוהב גשם?" אני שואל אותו והוא מהנהן אליי וממשיך לחייך כאשר טיפות קטנות זולגות לטיפה אחת גדולה יותר, התמימות הזו שלו כל כך מושלמת בעיניי.
השלט הגדול והמוכר מנצנץ בצבעי סגול וצהוב, הגשם החל לרדת ומיהרנו לעבר החנות. "זה די גדול" הוא מלמל בלחש "כן בגלל זה אל תתרחק יותר מידי אחרת תלך לאיבוד" הוא מהנהן ואנחנו לוקחים שתי סלסלות אדומות, התחנה הראשונה כמו תמיד, ירקות. טומי מחזיק את הסלסלה בשקט ובוחן את הסביבה החדשה אליה הגיע, עיניו הגדולות והירוקות התרוצצו סביב ונעצרו על משהו. הוא המשיך לבחון את הנקודה הזו בעיון רב ולבסוף הרכין את ראשו. "מה קרה?" אני שואל בזמן ששם שקית ובה כחמשיה פלפלים צהובים, הוא לא עונה ועיניו מאדימות. אני מסתובב לעבר הנקודה שבה הביט ומגלה כמה זוג נערות בעלות שיער בלונדיני שצוחקות, קולן רם וניתן לשמוע בבירור על מה מדובר. "זה לא הפריק שמר פלטצ'ר אוהב?" אחת מהן אומרת בקול צורמני "תכחכחי בגרון סתומה וכן שמעתי שנתן את התפקיד של איה לפריק הזה" השניה בעלת קול צלול וגבוה אומרת ושתיהן הולכות. "על זה אתה בוכה?" אני לא חושב שהוא צריך לבכות בגלל שתי הבנות האלו, "א-א-אני יודע ש-שלא א-אבל.." קולו נשבר ומעיניו הירוקות זולגות דמעות גדולות המרטיבות את שולי צווארון החולצה שנתתי לו. "אל תבכה מתוק שלי, אתה מוכשר מאוד ואני מאמין שמר פלטצ'ר יודע את זה גם" אני מנסה להרגיע אותו בחיבוקים, "כשנגיע הביתה אני מבטיח לך שאתן לך המון צומת לב" הוא מהנהן בראשו פעמיים ואנו ממשיכים בקניות שלנו.
"זה יצא מאה דולר" האישה בקופה אומרת, אני מוציא מהארנק החום שלי שטר של מאה דולר ומשלם לאישה. אני אוסף את כל השקיות, מקפיד שטומי מאחורי ומתקדם לעבר המכונית שלי, אני שם את הקניות בבגאז' ומתחיל לסוע. "אתה רוצה גלידיה כשנגיע?" הוא מניד בראשו "אתה רוצה לאכול משהו?" שוב הנדת ראש, הוא מביט בחלון. ההתנהגות שלו מלחיצה אותי, מה אם הוא פיתח דיכאון? מה אם יש סיפור שלם מאחורי הנער השחור הזה. הגענו תוך זמן קצר, אחרי הכל המכולת לא רחוקה. השקיות לא היו כבדות אבל לא רציתי לתת לו לסחוב אותן, "קח את המפתחות" הוא רץ בצורה מתוקה אל הדירה כאשר שולי החולצתו מתנופפים ברוח. "אךךך אתה כל כך חמוד", הנער הקטן הציץ מבעד לדלת בעיניים גדולות מחכה שאגיע לפתח הדירה, כאשר ראה אותי פתח את הדלת לרווחה. "זוכר שהבטחתי לך המון צומת לב?" הוא מהנהן במהירות ונתלה עליי, "אתה מתוק שלי" אני נושק לזרועותיו הדקות והוא נאנח ברוגע לתוך החום והנשיקות. "א-אתה ב-באמת או-אוהב או-או-אותי?" קולו הרך שואל,עיניו מביטות בי בתמימות אין סופית "ברור שכן אתה שלי ורק שלי עכשיו אני לא אוותר עליך בעד שום דבר בעולם הזה". טומי קובר את פניו בצווארי ונושם עמוק גבו רועד מתחת ידי ונשימותיו רועדות גם כן, "אני אוהב אותך גם" טומי אומר את המשפט מבלי לגמגם הפעם רק בטונים חלשים יותר. "אני אוהב אותך יותר " , אני אומר ומלטף את גבו מצמיד אותו אליי ברכושניות.
YOU ARE READING
my demons( boyxboy) ✔
Romanceזה בסדר לפחד, בסדר לשאול את עצמך כל פעם מחדש האם היית בסדר? אבל, למה זה תמיד אני שלא בסדר? למה רק לי זה קורה? זה אומנם לא נכון, כי יש הרבה ילדים ובני נוער במצב יותר גרוע משלי. אבל עדיין זה לא מגיע לי.
