my demons( boyxboy) ✔

Two

רעש של מים זורמים נשמע במקלחת הקטנה, ואדים סמיכים ולבנים זזו באויר.
כמו בקסם הוא צפה בטיפות המים הגדולות יורדות מטה על קיר הקרמיקה האפורה, זרמי המים נקשו על גבו שהיה עייף מהכל.
הוא רק רצה לישון בתוך קן של שמיכות וכריות רכות ולא לקום במשך המון זמן, הוא באמת הרגיש צורך שיחבקו אותו וילחשו לו מילים חמות.
אך זה לא קרה, וגם בעתיד אולי זה לא יקרה. כי לטומי יש לימודים על הראש ומשפחה הומופובית שלא תקבל אותו, הלוואי ודברים היו פשוטים יותר.
המגבת הרכה והגדולה שלו עטפה הייטב את גופו הקטן, מאז שהגיע למטר שישים טומי הפסיק לגבוה. זה עצבן והעליב אותו שאחיו הצעיר צחק ממנו על כך, וכמו שלמד בדרך הקשה הוא לא הגיב אף פעם. פוחד מהיד הגדולה, היד שתכה אותו שוב על עורו הפגיע, שתפגע בכל המקומות החלשים שלו בצריבה כואבת.
'אתה אפס'
'אתה סתם חתיכת אשפה רקובה'
'ילד מפגר'
'חסר תועלת'
'מתי תלמד כבר?!'
'רק ככה אתה תוכל להיות כמו אחותך'
'אולי תלמד ממנה תראה איזו טובה היא'
'אוהבים אותה ולא אותך'
"דיייייי!" הוא התנשף בקול גבוה ורועד "תפסיק, אתה לא יודע שום דבר" הוא הביט במראה ודיבר להשתקפותו שפתאום נראתה לו מאיימת.
'תראה אותך טום מדבר לעצמך כמו משוגע' השד בתוך ליבו הקט דיבר וגרם לשריטות לדמם מחדש.
נשמתו של טום כבר הפסיקה להאיבק בשלשלאות השורפות ונתנה לשד שליטה על מוחו וליבו.
"ת-תפסיק בבקשה" הוא לחש בקול חסר אונים, מתקפל לתוך המגבת שלו כשהתחיל לחוש את אותן מכות צורבות שבות להכות בו ללא רחמים.
בשעה שטום ניסה להמשיך לנשום כרגיל הוא רק חשב על החיבוק שהוא רוצה כל כך ולא יכול לקבל.
***
"מה בובה כמוך עושה פה לבד בלילה?" זר שיכור שאל את הבחור היפייפה, "אני לא לבד, למעשה החבר שלי בדיוק מאחוריך" הצעיר ענה וצחק למשמע צרחת הכאב של האיש.
זה היה משעשע להסתכל עליהם נופלים על הקרקע אחרי שצ'רי נשך אותם.
"ילד טוב, בבית אתן לך חטיף" הוא ליטף את ראשו של כלב הזאב שלו, עיניו הכחולות והחכמות חייכו אל הנער היפייפה וגרמו גם לו לחייך בחזרה.
כלבו הלבן והגדול רחרח את האוויר וקשקש בזנבו, מוליך את בעליו לעבר הדירה הקטנה שגרו בה. שומר על חברו הטוב בטוח מפני האנשים הרעים, ככה זה היה תמיד, ככה זה ישאר.
"אתה יודע צ'רי אתה החבר הטוב ביותר שיכולתי לבקש" הבחור היפייפה אומר לחברו הפרוותי, יודע שהוא שומע ומבין אותו.
הכלב נבח עוד כמה פעמים והם הלכו זה לצד זה בחזרה לדירתם הקטנה, כמו תמיד.
***
"היי תאומים" צעקתם של חברי נבחרת הכדורסל נשמעה במסדרון, נערים ונערות רבות פינו את המעבר משאירים את התאומים החמודים לעמוד לבד מול הטורף.
"אז לא נמאס לכם למצוץ אחד לשני?" ג'ק הקפטן של הקבוצה שואל, התאום הבריא יותר מחזיק את אחיו שנראה שביר מאחוריו.
"תן לנו ללכת איזי לא מרגיש טוב" הוא מדבר קולו חלש, ומתרכך כאשר אומר את שמו של אחיו.
"למה שאתן לשניכם ללכת בלי לקבל טעימה קטנה?" ג'ק היחיד שמדבר, וקולו נשמע רם ומפחיד מידי עבור הנער השברירי זה נראה כאילו הוא עומד להתעלף בכל רגע.
"מקומכם בגיהנום שני שדים מטונפים" נער אחר צועק מפחיד את האחים. טומי חשב שמישהו יציל את התאומים החמודים מן הגזרה הנוראה, אך איש לא בא.
"הפסק!" קולו גבר על קול ההתנשפויות של התאום הבריא, המבטים הופנו עכשיו לכיוונו.
"מה אתה רוצה,פריק?" את סוף המשפט הוא יורק מבין שיניו, "הם סך הכל שני נערים מפוחדים עזוב אותם לנפשם". טומי אומר זאת בקול מלא בטחון, קול שלא חשב שיצא ממנו. "הם מזדיינים אחד עם השני ופשוט נוותר להם לעשות פשע שכזה?" שאלתו הבוטה לא מרתיעה אותי מלענות משום מה, כי הדחף להציל את התאומים השברירים והמתוקים האלו גוברת על כל דחף אחר.
"אני לא חושב שזה עניינו של איש מה שהם עושים, זו בחירה שלהם וכל עוד זה לא פוגע באף אחד זה בסדר" כאשר אני אומר זאת הפרצופים בקהל נהיים מופתעים ומילמולי רקע נשמעים אחרי שאני מסיים את דברי.
בצעד אמיץ אני מתקרב לעבר התאומים "היי, אני אעזור לכם בואו איתי" הם מהנהנים לעברי והאח השברירי נשען מעט על הבוגר.
אנחנו יוצאים מאזור הסכנה כשאנחנו מתקרבים לגינה האחורית, אף אחד לא אוהב להיות שם בגלל הקור והרטיבות.
טומי מצא את המקום כשהלך לאיבוד, ומצא שם ספסל ברזל ושמיכה מעופשת וזה הספיק לו בשביל שקט מההמולה הצבעונית.
"אתה בסדר איזי?" הבריא שואל את אחיו, "כן, תודה יון-יון'' הוא עונה לו בקול ממש חלש שאם טומי ואחיו לא היו בשקט מוחלט לא היו שומעים את קולו הרך.
האח ליטף את לחיו וקירב אותו אליו "אנו מודים לך על שהצלת אותנו אך אם אתה מתכוון להגעל או לזרוק הערות אנא חסוך מאתנו" אחיו של איזי פונה אליי טון קולו מאיים והוא מחזיק את אחיו החולה צמוד לחזהו. "אני באמת רוצה להישאר קרוב אליכם אך מה השמות שלכם? נראה לי ששמות החיבה זה פרטי" האח הגדול מהנהן "כן רק אנחנו קוראים אחד לשני בצורה הזו, שמי הוא שיין וזה אחי הצעיר אייזיק הוא קטן ממני בחמש דקות". האח הצעיר, אייזיק מסתבר מרים את ראשו לעבר אחיו כשדמעות זולגות מעיניו בצבע טורקיז, "יון-יון אני רוצה הבייתה, רע לי פה" הוא בוכה תופס את הסוודר של אחיו באגרופים קטנים, "איזי שלי, אנחנו לא יכולים ואני גם ביקשתי שישמו לנו אותה מערכת שעות כדי להקל עלינו בייבי שלי תפסיק לבכות" הוא מנשק את ראשו של אחיו ונותן בי מבט מלא משמעות.
"שלא תעז אפילו לחשוב על לפגוע באיזי שלי"
הוא אומר כמעט נוהם בטון מפחיד מרחיק מעט את גופו של אחיו מקרבתי.
"אני לא".