my demons( boyxboy) ✔

Four

צ'רי אוכל את האוכל המיוחד שלו, ברקע מתנגנת מוזיקת פופ נדושה, אךך MTV לא מחדשים סגנונות.
"הי חבר, בא לך ללכת להליכה היומית שלנו?" אני שואל את צ'רי, הוא רק מביט בי ונובח אולי הוא כן.
נלך על זה שהוא אמר כן.
"אהה אתה יודע חבר, העולם הזה מלא בטיפשים ואתה ואני היחידים שמבינים את זה" אני אומר בזמן שצ'רי מתהלך לידי ללא רצועה, צ'רי מעולם לא היה צריך רצועה הוא הולך לצידי ולעולם לא יעזוב כי אנחנו משפחה.
שתי נביחות, "אולי אתה צודק ויש עוד אנשים שמבינים, אבל מתי אוכל לפגוש אותם?" הוא שוב נובח. "בסדר, אבל כמה זה קרוב?"
אני שואל, נראה לי שהוא בעצמו לא יודע אז אני מפסיק להציק לו בשאלות.
"אהה בסדר, כבר אמרו לי שאני חסר סבלנות" אני משיב לו, באמת מנהל איתו דו שיח וזה לא נראה לא נורמלי אלא מאוד כיפי.
"היי חבר, יורד גשם" הוא נובח ומתחיל לנסות לתפוס את הטיפות הקטנות.
זה כיף ללכת ככה, בגשם כשאף נפש חיה בסביבה בשביל לשפוט.
דמות מטושטשת עומדת בגשם, הוא צועק.
הקול של הדמות זה קול של נער, הוא צועק לגשם ואז מתחיל לצחוק.
משום מה צ'רי לא נובח עליו ככה שהוא לא מהווה סכנה, מעניין מי הוא.
הדמות הסתובבה לעברנו, כנראה שלא היינו אמורים לשמוע את צעקותיה על הגשם.
הוא הסתובב וברח ליציאה מן הפארק, "טוב זה מספיק ללילה אחד, בוא נחזור הביתה".
***
שירי רוק כבד התנגנו באוזניות השחורות שלי, העלימו כל רעש מבחוץ.
הן הגנו עליי מכל האמירות המרושעות שאנשים אמרו לי, רבים חשבו שאני פריק וצחקו על כך שאני רוב הזמן עם אוזניות אך לי זה לא הפריע.
טפיחת כתף הוציאה אותי ממחשבותי הדיכאוניות והחזירה אותי למציאות, שהייתה לא פחות דיכאונית.
"הי חשבנו אם תוכל לאכול איתנו בהפסקה?" אלו היו התאומים, אני מהנהן ושלושתנו הולכים במסדרונות הארוכים.
אורות הפלורסנט מאירות את רצפת הקרמיקה באור לבן שמסנוור מעט, "הי זה לא הילד החצוף שעצר לי מכות?" קולו של ג'ק היה רם וגבר על כל הנערים האחרים במסדרון.
"כן אחי זה הוא" אחד מחבריו אמר לו, "הי פריק בוא הנה" אני בוחר להתעלם.
אך זה לא עוזר, "אמרתי לך לבוא הנה אז תבוא פריק מזדיין" הוא מטיח את גבי לקיר.
אני עדיין לא עונה, זכרונות מהעבר מתחילים לצוף ואני כבר לא במסדרון אלא בבית הלבן והישן של משפחתי.
ג'ק אומר משהו אך אני לא שומע, אגרוף מוטח בפני אך זה לא כואב. הרבה מהמכות שלו לא כואבות, אני חסין בפני רוב המכות. אני לא יודע כמה זמן עבר אך כשג'ק עוזב אותי אני מחכה שהוא ילך, אני קם מנער את הגב התחתון שלי והולך לעבר השירותים.
"היי אתה בסדר?" קולו הרך של אייזיק נשמע, "לא רצינו לפגוע במישהו" קולו השקט של שיין אמר ונשמעה בו חרטה.
"אני רגיל למכות, ושל ג'ק לא כאלו חזקות זה בסדר" אני אומר להם, "לא רציתי שתפגעו אתם כאלו מתוקים בטח לכם יכאב פי שתיים ממה שלי כואב עכשיו".
הם מחבקים אותי ולוחשים לי עד כמה הם מעריכים אותי, "אז נוכל ללכת לאכול אחרי שיעורי הבוקר?" שיין שואל "בטח, במקום הסודי" אני משיב והוא מהנהן והולך שלוב זרוע ביחד עם אייזיק.
זה נחמד שיש להם אחד את השני, הלוואי ולי הייתה אהבה כמו שלהם.
***
"תלמידי שכבה י' וי'ב מתבקשים להגיע לאולם הטקסים" קולה של המנהלת נשמע
"אוף מה זאתי רוצה עוד פעם" קול של נער נשמע "נו באמת אין לי כוח" קולה של נערה נשמע, תגובות כאלו היו כל פעם.
כשהגעתי לאולם הטקסים שכבה י' עמדו בשורה על הבמה מבין כל מי שעמדו שם רק שלושה תפסו את צומת ליבי.
אחד לבוש שחורים, מבטו סרק את תלמידי י'ב תווי פניו רכים. השניים האחרים בעלי עיני טורקיז גדולות ושיער בלונדיני כמעט לבן, כנראה תאומים.
הם החזיקו ידיים ואחד מהם ליטף את ידו של השני כנראה מרגיע אותו.
"שכבה יב אנא שבו" המנהלת יצאה ממאחורי הקלעים, לבושה בחליפה כחולה ועקבים צהובים.
"היום אתם כל אחד מכם יקבל חניך אשר אתם תשבו איתם אחרי הלימודים ותעזרו להם" מלמולים ולחישות של שתי השכבות מילאו את האולם. המנהלת זרקה את המיקרופון והאולם השתתק, "אתם תשתפו פעולה אחרת זה יפגע בציון החברתי של שני השכבות" היא אמרה זאת וכולם נאנחו.
"למה לעזעזל שאני אמצא זמן לבזבז על איזה צוציק שקטן ממני בשנתיים? אני לא בייביסיטר של אף אחד" נערה גבוהה אמרה בקול גבוה וצפצפני, "את מוזמנת ללכת רק תדעי למה האפס בבגרות שלך" המנהלת אמרה והנערה השתתקה.
"כל אחד בוחר לו חניך והולך לאכול איתו צהריים קדימה", כשהיא אמרה זאת קמתי ממקומי והלכתי לעבר הנער שלבש שחורים, ראיתי עוד מהשכבה שלי קמים לעבר ילדים אקראיים.
"איך קוראים לך?" אני שואל אותו והוא מביט בי במבט לא מובן, "טום" אני מחכה שישאל לשמי אך כשזה לא קורה אני מושיט לו יד "קוראים לי דמיאן". הוא לא מושיט יד חזרה אבל הולך לעבר התאומים, "מי החונכים שלכם?" הוא שואל ואחד בעל קול רך עונה לו "שלי זו נערה בשם צ'רלי ושל שיין נער בשם אדם" הוא מהנהן והם עוזבים.
החלטתי לעקוב אחריהם, הם הגיעו למקום שלא ראיתי אף פעם. "מי זה ומה הוא עושה איתנו?" התאום השני שואל פתאום שישה זוגות עיניים נעוצות בי, "אני דמיאן החונך של טום" הם מהנהנים לאישור ואנחנו מתיישבים לאכול.
אני התיישבתי ליד טום כשהתאום אחד ישב על אחיו, "איך קוראים לכם?" אני שואל מתעלם מהפגנת החיבה בינהם "אני שיין, זה אחי הקטן אייזיק" אני מהנהן בוחן את שניהם.
שיין מלטף את ראשו של אייזיק ולוחש לו משהו שגורם לו להסמיק, כאן אני מסב את מבטי לעבר טום שמתעלם מהפגנת החיבה ואוכל בשקט כריך כלשהו.
"אז, רוצה להפגש אחרי הלימודים?" אני שואל אותו והוא בולע את מה שהיה לו בפה בצורה מופגנת, לחייו סמוקות בצבע ורוד ואני מוצא את זה חמוד.
"כן, אצלך או אצלי?" הוא משיב ולוקח ביס נוסף, "מה דעתך שאחכה לך אחרי הלימודים ונלך אלי לאכול צהריים?" הוא מהנהן ולוקח בקבוק בצבע ירוק ומנסה לפתוח אותו.
אני מגחך כאשר אני פותח לו את הפקק, הוא מסמיק ולוחש תודה קטנה כמעט בלתי נשמעת.
"אנחנו נלך לשיעור שלנו בהצלחה במבחן היום טומי" אייזיק אומר וטום מהנהן.
"גם אני יכול לקרוא לך טומי?" אני שואל והוא כמעט נחנק "א-אני לא חושב שאנחנו בשלב של כינויים" הוא אומר ואני צוחק מעט מהחמידות שלו.
"אךך אתה כל כך חמוד" אני צובט את לחייו והןא נבהל.
"תרגע, נפגש אחרי הלימודים טומי", הוא משפשף את לחיו שנהייתה בצבע ורוד ומהנהן אליי.
זה הולך להיות כיף.