my demons( boyxboy) ✔

Twenty-Demian

'תהנה היום ומחר בייב❤' אני שולח את ההודעה ורואה את הוי הופך לכחול, מיד אחרי כן טומי מתחיל להקליד הודעה לבנה קופצת. 'אני מתגעגע אליך😞' אני לא רוצה שיהיה עצוב, רק מלחשוב על המבט השבור שלו גורם לי לרצות לבכות 'אל תדאג כשתחזור נתכרבל כל היום, מבטיח😚'. אני שולח ורואה אותו מקליד, לב גדול קופץ למסך ואני מחייך למתיקות שלו, אני משיב בלב משלי וסוגר את המסך. מעניין איך הוא מרגיש? טוב לו? הוא עצוב או שהוא שמח?
אני מחליט ללכת לריצה, זה יעזור בגעגועים כלפיו. אני נועל את נעלי הספורט הכחולות שלי ולוקח את הרצועה של צ'רי, הוא נובח ומקשקש בזנבו. אני מחייך אליו ומלטף מאחורי אוזניו, "נעשה ריצה" אני אומר והוא כאילו מהנהן. אנחנו יוצאים מפתח הדירה ואני יורד במדרגות כשצ'רי רץ לפני, הוא מעולם לא היה צריך רצועה אבל ליתר ביטחון אני לוקח. הכלב הלבן יוצא אל הרחבה הקטנה שמחוץ לבניין האפור ורץ לעבר גב' גיבסון שמלטפת את ראשו הפרוותי. "איזה חמוד אתה, אתה שומר טוב על דמיאן?" היא שואלת בקול מעט צרוד והכלב נובח לאשר את דבריה. "שיהיה לשניכם ערב נפלא" היא אומרת ואני מהנהן אליה ומחייך, היא באמת מאוד נחמדה. אני יוצא לפארק שקרוב לביתי וצ'רי רץ לידי במסירות. אני מתחיל לרוץ כשהאוזניות מחוברות לאוזניי, מולי נמצאת דמותו של טומי. האוזניות השחורות שלו באוזניו ועל פניו מבט עצוב, עיניו הירוקות נוצצות כאילו עומד לבכות וסימנים גדולים נמצאים על עורו. אני מנער את ראשי ומגביר את מהירות הריצה, "טומי בסדר, הוא בסדר אני סתם מודאג" אני ממשיך למלמל את המשפט הזה בשעה ששרירי רגליי מתחילים לשרוף. אני ממשיך לרוץ עד שאני מגיע לעיקול של הפארק ושם אני מסתובב חזרה לכיוון הרחוב שלי.

אחרי רבע שעה אני מגיע לביתי, הזיעה נוטפת ממני בטיפות עבות ודביקות. אני עולה ישר למקלחת זורק את הבגדים לערימה מבולגנת על הרצפה ומדליק את הזרם. המים חמימים וההרגשה מרעננת, זה כמו ללעוס מסתיק מנטה ואז לשתות מים קרים. המים זורמים על גבי מסירים את כל הזיעה והדביקות, אני לוקח מהסבון הריחני ונזכר בריח של טומי. הכל מזכיר אותו, אפילו צ'רי מזכיר לי אותו. צ'רי אוהב את טומי, איך לא? כולם אוהבים את הנער הנמוך עם העיניים הירוקות.
אני סוגר את זרם המים ותופס במגבת אפורה, ומעביר את הבד החוספס על גופי. אני לא אוהב מגבות רכות זה מרגיש כאילו המים נמרחים על הגוף יותר מאשר נספגים, טומי אוהב מגבות רכות. הוא אומר שהחספוס של המגבות שורט את העור שלו בצורה כואבת, הוא מאוד עדין. אני אוהב שהוא כזה עדין וקטן, ילדותי בצורה מתוקה. אני נאנח בשקט ומתחיל להתלבש, צ'רי שורט את הדלת עם ציפורניו. "לא לשרוט, אני כבר מכין אוכל" השריטות מפסיקות וטפיפות רגליים נשמעות. אני יוצא לעבר הסלון ורואה את צ'רי יושב על הספה מכורבל על שמיכת הפרווה שאני וטומי ישנו עליה. "בוא" אני קורא לו והוא פוקח עין אחת ומביט בי, אני מחייך אליו ומתקדם לעבר המטבח. קערית האוכל שלו שטופה על מגבת קטנה, אני מוזג את האוכל שלו וממלא קערית מים בנוסף. מעניין איך טומי, אולי אני אשלח לו הודעה? לא הוא בטח עסוק. אוף אני כל כך מודאג שאני לא מסוגל לאכול, אני מוותר על לאכול והולך למיטה.

צלצול טלפון מעיר אותי, אני מביט בצג בעיניים מצומצמות ורואה את שמו של טומי. "ד-דמי ת-ת-תבוא מ-מהר א-אין ל-לי ל-לאן לל-ללכת" קולו השבור של טומי נשמע, אני קופץ ממקומי ונועל נעליים בכיו מתגבר ואני שומע את הנשימות הקצרות שלו. "מתוק שלי אל תבכה אני כבר בדרך טוב? עוד רבע שעה אני אצלך" אני כבר מתניע את המכונית שוכח לחגור ונוסע עם פנסים דולקים במהירות המרבית. אני בטוח שקרה משהו נורא, המתוק שלי. אני אדאג שמי שפגע ישלם על כך, האהוב שלי. ד-דמי א-אני... אני אוהב אותך" הוא אומר באחת ואני מתנשף בכבדות, "אהוב שלי אני גם אוהב אותך יפה שלי רק אל תבכה, בבקשה אל תבכה" אני אומר ומרגיש כאילו ואני אפרוץ בבכי יחד איתו. השיחה מתנתקת וקולו של אהובי מפסיק להישמע "טומי? טומי שלי תענה" אני מנסה להתקשר אליו אך הקו לא מחובר, "לעזעזל" אני צועק בתסכול וזורק את הטלפון על מושב הנוסע. האהוב שלי שם בחוץ בקור ואין לי דרך לתקשר איתו, אני מנסה לנסוע במהירות המרבית. בדרך אני צריך להאט, אם אני לא רוצה לעשות תאונה בערפל הזה.

הערפל מנע ממני לנסוע מהר והאט את המהירות שלי, אני מגיע לרחוב של טומי. אני מחפש אותו בעיני, כשאני לא מוצא הפאניקה מתחילה לטפס לראשי. ואז בתחילת הרחוב מתחת לעמוד חשמל מהבהב דמות מכווצת בתוך עצמה לבושה שחורים. אני עוצר את המכונית כשהפנסים דלוקים עליה, הדמות מרימה את ראשה ואלי נגלה טומי. שיערו מזדקר לכיוונים שונים בגלל הרוח ועיני אדומות ונפוחות, "אהוב שלי אני מצטער שהתעכבתי" אני אומר לו בעודי מעלה אותו לחיקי, טומי מתחיל לבכות ואני מחבק אותו חזק יותר אל גופי. "ה-התיק ש-שלי" הוא לוחש בקול רועד ואני מיד מרים את התיק של על המדרכה. התרמיל לא כבד ואני תוהה אם זה בגלל שלא נתנו לו לקחת דברים או בגלל שיש לו מעט מידי. "אתה קפוא בייב" אני נזעק בבהלה ומיד עוטף את גופו בשמיכת פרווה שהייתה ברכב. החימום מופעל ומכוון עליו. "בייב אל תבכה" אני לוחש לו ומלטף את ירכו הקרובה אלי, אני מתחיל לנסוע מהמקום הזה. זה לא עושה טוב לאהוב שלי, אני נשבע שאני אטפל בו הכי טוב שרק אפשר.

המנוע נכבה ואני יוצא מהרכב, הערפל הכבד התפזר וכעת ישנם עננים שמאפילים עוד יותר על הלילה. הבייבי שלי ישן בין שמיכות הפרווה, דמעות יבשות נשארו על לחייו השמנמנות. אני פותח את דלת הנוסע ומוציא אותו בזהירות, שיערו לח ואני מפחד שיחלה.
גופו קל, השמיכה עוטפת את גופו לחלוטין למעט ראשו שנח בשקע צווארי כמו שהוא אוהב. "אתה רוצה להתקלח?" אני שואל אותו כאשר הוא פוקח עיניים, "כן" קולו חלש, כמעט לא נשמע. "אני אעזור לך טוב?" הוא רק מהנהן, אני מושיב את גופו על מושב האסלה ומפשיט את חולצתו. גופו היה לבן וכתמים סגולים נראו על עורו, "בייבי שלי מי עשה לך את זה?" אני שואל אותו והוא משפיל ראש כשדמעות מתחילות לזרום במורד לחייו. "בייבי תגיד לי בבקשה, אל תשמור בבטן" אני מבקש ויורד על ברכי, מביט בפניו היפות שדמעות מרטיבות אותן. "א-אבא ש-שלי ת-תמי-תמיד מ-מרבי-מרביץ ל-ל-לי ו-ו-ו...." קולו נשבר ואני לא יודע מה לעשות חוץ מלהמשיך ללטף אותו ולהראות לו אהבה. "ומה אחר כך?" אני שואל אותו מנסה לגרום לו להוציא את הכאב החוצה, זה כמו להקיא אחרי זה מרגישים הרבה יותר טוב. "ו-והיום א-אני ס-סיפרתי ל-לה-להם ש-שאני או-אוהב ב-בנים ו-יש ל-לי ב-בן ז-זוג חו-חודש" הוא אומר ואני מתחיל להבין, "טומי שלי, אני אוהב אותך ואני אדאג לך לנצח" אני אומר לו והוא מיד כורך את זרועותיו סביבי וכך גם אני. אנחנו חבוקים ככה במשך דקות ארוכות ולי זה לא אכפת, העיקר שהוא כאן בידיים שלי. הוא אוהב אותי ואני אוהב אותו, זה כל מה שחשוב עכשיו.