Angel Academy • אקדמית המלאכים

פרק תשיעי

"אתה פאקינג איש זאב?!" אני אומרת לו והוא מתרגז.

"למה שלא פשוט תתני לכל בית הספר לדעת?" הוא יורק ואני מעבירה את ידיי במורד פניי עם גניחה מתוסכלת.

"זה בכלך אפשרי?" אני שואלת בשקט.

"שואלת המלאכית בת התערובת," הוא נוחר. אני מסתכלת עליו עם שפתיים מכווצות.

"אז אתה חצי מלאך וחצי איש זאב?"

"כן," הוא נאנח.

"ואני המיועדת שלך." הוא מהנהן בראשו באיטיות, צופה בי בזהירות. אני משחררת נשיפה עמוקה וקוברת את פניי בידיי.

"אני לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו, אני הולכת לישון, אנחנו יכולים לסיים להמשיך לדבר על זה בבוקר," אני מחליטה. הוא נראה כאילו הוא עומד להתנגד אבל במקום זה מהנהן בראשו לחיוב.

אני הולכת חזרה לחדרי והולכת ישר למיטה. אני זוחלת מתית למצעי המשי, נאנחת כשהמרקם הקר נוגע בעורי.

עיניי נעצמות ואחרי כמה דקות, אני מצליחה להירדם.

******

אני עוצמת את עיניי, לוקחת נשימה עמוקה. רגליי רועדות ואני יכולה לשמוע את ליבי פועם באוזניי.

מבטי זז לצוק שמלפניי. הוא יפה מאוד, עם דשא ירוק ובוהק ופרחי ארגמן. למרות זאת הדרך למטה ארוכה.

"זה בסדר לוסי, אם את לא תוכלי לעשות את זה אני אתפוס אותך," אבי אומר.

"אל תדאגי, או תחשבי על כל דבר, פשוט תתני לאינסטינקטים להשתלט," אימי אומרת לי, מלטפת את שיערי בעדינות.

"בסדר, אני מוכנה," אני אומרת ברוך. אני לוקחת צעד קרוב יותר לקצה, מרגישה את ליבי משתולל.

אני מרגישה עיקצוצים בכתפיים שלי ומסתכלת לאחור לראות את כנפיי רוטטות. אני פורשת אותן ומחזירה אותן כך שהן צמודות לגופי.

אני לוקחת נשימה עמוקה נוספת ועוצמת את עיניי לפני שאני קופצץ מהצוק. שיערי עף מסביבי והדבר הראשון שאני מרגישה הוא פחד.

אבל אז אני פוקחת את עיניי והפחד נהיה שמחה. אני מתכופפת כל שאני רואה את הנוף עוצר הנשימה מתחתיי.

חיוך עולה על שפתיי ואני עוצמת את עיניי שוב, נותנת להרגשה של האוויר מסביבי להיטמע בראשי.

אני לעולם לא אשכח את הרגע הזה, הוא חקוק עמוק בזיכרוני. אני נותנת לכנפיי להתפרש באיטיות, נותנת להם לסחוב את משקלי דרך האוויר בהדרגה.

אני מפסיקה ליפול מטה ומתחילה לזוז קדימה. כנפיי מתוחות ככל יכולתן, ואני צוחקת מעט, דמעות יורדות במורד הלחיים שלי.

"את עשית את זה," אימי אומרת לפתע עפה לצידי.

אני מסתכלת עליה ומחייכת לרוחב. "עשיתי את זה."