בשפל המדרגה

פרק 1 -"המסכה"

-יום שלישי-
הבוקר שלי התחיל כמו כל בוקר רגיל, אני נוסעת לעבודה כמעט כל יום חוץ מימי שלישי, שזה היום שאני הולכת בדרך כלל לבקר את סבתא שלי בבית החולים.
אז לקחתי את הרכבת התחתית כמו תמיד, בדרך כלל אין מקום לשבת אז אני עומדת ומשחקת קצת בפלאפון שלי ולפעמים מדברת עם חברות שלי.
וכך עשיתי, התקשרתי לחברתי הטובה אגם, שכרגיל כל השיחות שלנו על בנים ויציאות.
שמתי לב בזמן שאני מדברת בפלאפון שיש מישהו שמסתכל עליי כל הזמן אז החלטתי לשתף את אגם בזה..
"אגם" לחשתי
"למה את לוחשת לילו?"
"יש פה מישהו שלא מפסיק להסתכל עליי"
"את מכירה אותו?"
"לא, אני לא"
"איך הוא נראה? חתיך?"
"אגם נו זה לא מצחיק, יש לו מסכה כמו של הרופאים רק בשחור והוא גבוהה, העיניים שלו כחולות והשיער שלו בלונדיני"
"נו אוליי הוא נדלק עלייך"
"אגם!!"
"סתם סתם אני צוחקת, תרדי בתחנה הבאה ותיראי אם הוא עדיין עוקב אחרייך, אם כן תתקשרי למשטרה זה בטוח יבריח אותו"
"אגם את סתומה? למה שאני ירצה לראות אם הוא עוקב אחריי?"
"אז פשוט תחכי עד שתירדי ותיראי מה קורה"
"בסדר אני כבר חוזרת אלייך"
אני מנתקת את השיחה וחושבת מה כדאי לעשות, אני לא רוצה להראות לו שאני לחוצה כי אז הוא יבין שהבחנתי בו.
אבל הוא פשוט עומד שם עם ידיים שלובות ומסתכל עליי ,זה פשוט מפחיד!! מה אעשה?....
חשבתי אוליי אם אתרחק טיפה הוא לא יבחין בי, אז ניסיתי להיכנס לתוך הצפיפות שהייתה שם, אבל נדחקתי בין האנשים ואפילו נפלתי, הרגשתי שנפל לי משהו אך לא הצלחתי להבין מה מרוב שהיה כל כך צפוף אז החלטתי לנסות לבדוק ולהסתכל מסביב, אך לא ראיתי כלום.
הרכבת עצרה וכמה אנשים ירדו מתוכה, הצלחתי לעמוד שוב ואפילו התפנה מקום אחד אז חשבתי לשבת שם, אבל אז איזה ילדה קטנה ומעצבנת חטפה לי את המקום.
אז פשוט נעמדתי כל הנסיעה ,התחנה הבאה הייתה התחנה שלי.
התסכלתי לאיפה שראיתי אותו עומד אבל הוא כבר לא היה שם, כנראה ירד כבר חשבתי..
ואז הרכבת עצרה והדלתות נפתחו , ירדתי ומיד התסכלתי מה חסר לי בתיק, הכל היה שם ,האיפור, המגבונים,  הנייר, הכרטיסים, הארנק, הכסף, האוזניות, השרשרת!! פאק השרשרת נעלמה לי, השרשרת שאמא נתנה לי במתנה נעלמה!! ואז ראיתי אותו עומד מולי כשהשרשרת בידו..