מלאכית אבודה

פרק ראשון

שיר התארגנה במהירות ויצאה מהבית. היא החלה לנוע לכיוון הפארק, כשהטלפון שלה צלצל. "הלו?" היא ענתה בקול פעמונים נעים ומרגש. בקו השני דיברה נועה, אמה של שיר.

"היי, שירי!" היא אמרה בשמחה.

"היי, אמא!" ענתה שיר בקולה המיוחד.

"זכרת לקחת כסף?" שאלה נועה בהתעניינות.

"כן, אמא, זכרתי." אמרה שיר בחיוך, ללא טיפת לעג, "תודה שאת דואגת לי!". אולי זה מפתיע, אבל שיר מעולם לא דיברה בטונים מעליבים או ציניים. לא! היא אמרה תמיד את האמת, אבל כדי לסנן אותה, היו דברים שהיא פשוט לא אמרה.

"מצוין!" ענתה נועה "שיהיה לך כיף, אהובתי! ומה לא לשכוח?"

"ליהנות!" צחקה שיר בצחוק מתגלגל ומדבק. למשמע צחוקה, כל הרחוב החל לצחוק איתה.

"אני אוהבת אותך!" אמרה נועה.

"גם אני אותך" ענתה שיר "ביי!..."

"ביי!..."

שיר הגיעה לפארק וחיכתה מספר דקות. לפתע, היא שמעה מאחוריה צעקה: "שיר!" היא הסתובבה וראתה את עמית מנפנפת לה באופק. "עמית!" היא צעקה והחלה לרוץ לעברה. כשנפגשו, הן התחבקו חיבוק דוב, חיבוק אמיתי, שמתרחש רק בין שתי חברות אמיתיות, BFF, חברות שביניהן נרקם קשר שלא ניתן לפרמו, חברות לנצח. נכון שהשלישייה לא הייתה שלמה באותו הרגע, אבל היה כיף גם ככה.

"יואו, מצטערת שאיחרתי..." אמרה עמית בקול מתנצל.

"לא, זה בסדר!" צחקקה שיר.

"אז לאן נלך?" שאלה עמית "חשבתי לקניון, אבל אולי לא כדאי כי אנח..." –

"ששש!..." עצרה אותה שיר "את שומעת?..."

"את מה?..." שאלה עמית במבוכה והסתכלה לצדדים. כך זה היה עם שיר וכל התכונות שלה – החושים שלה היו מוגברים באופן בלתי ייאמן. היא שמעה לקילומטרים, הריחה לקילומטרים, הרגישה כשמישהו נוגע לה בקצה השערה, היא הרגישה כשמישהו החליף בין הסוכר לסוכרזית וראתה דברים לאופק, בין הערפל ולפעמים, (כך היה נדמה) דרך דברים!

"את מה?" חזרה עמית על שאלתה.

"זאת ענבר!" ענתה שיר.

"מה? איפה?" שאלה עמית והסתכלה סביב בשמחה.

"שם!" אמרה שיר והצביעה לכיוון הקניון.

"אני לא רואה כלום..." התאכזבה עמית, שהשתדלה להסתכל לכיוון שאליו הצביעה שיר.

"לא בחוץ!" קראה שיר "בתוך הקניון! את לא שומעת?" היה משהו אחד ששיר לא ידעה – היא לא הבינה איך זה שלא כולם כמוה! היא לא הבינה איך לא כולם יודעים מה זה פרסף חיוור (למתעניינים – עטלף שנכחד), או מי היה פייסל חוסייני (למתעניינים – פוליטיקאי פלסטיני). היא לקחה את הדברים הללו כמובן מאליו.

"לא..." ענתה עמית. היו רגעים שעמית קצת קינאה בחברתה הטובה, אבל הם חלפו לאחר מספר רגעים נוספים ונשכחו עם הזמן.

שתי החברות נכנסו אל הקניון ושיר ישר ניגשה אל שירותי הבנות. עמית הבינה שענבר כנראה בפנים, כי לרוב היא סמכה על החושים החדים להפליא של שיר ועקבה אחריה. שיר חיכתה ליד תא נעול ומסוים מאוד וכשהדלת נפתחה, היא חיבקה את הילדה שיצאה באהבה גדולה. גם החיבוק הזה היה חיבוק דוב, חיבוק אמיתי, שמתרחש רק בין שתי חברות אמיתיות, BFF, חברות שביניהן נרקם קשר שלא ניתן לפרמו, חברות לנצח. כן, זאת הייתה ענבר!

ענבר הופתעה מעט מהחיבוק הספונטני אבל קיבלה אותו בשמחה ובסופו, ניגשה אל עמית וחיבקה גם אותה את אותו חיבוק מיוחד. לשלושתן היה שם לחיבוק הזה – "החיבוק המחבק"! זה היה חיבוק "סודי", החיבוק שלהן! אם מישהו אחר היה מחבק אותן חיבוק כזה, זה עדיין לא היה אותו הדבר, כי האהבה שמוצפנת בחיבוק לא הייתה אותה אהבה.

"טוב!" אמרה ענבר. כלל לא נראה לה מוזר שהן חיכו לה ככה מחוץ לשירותים, היא הכירה אותן טוב מספיק כדי לדעת איך יכול להיות ששיר שמעה אותה אפילו שהיא לא דיברה עם אף אחד – היא שמעה את הצעדים, פעימות הלב והנשימות שהיו מיוחדות רק לה. שיר טענה שלכל אחד יש צעדים משלו, פעימות לב משלו ונשימות משלו וזה קשור לאישיות. "אז מה נעשה?"

"לא יודעת," ענתה שיר "מה שתרצו".

"אני חושבת... שנאכל משהו," התחילה עמית "אולי נראה סרט... נדבר קצת וניפרד כל אחת לדרכה! איך זה בתור תכנון?"

"מעולה!" ענתה ענבר.

"מצוין!" אמרה שיר.

וכך היה. הן קנו המבורגרים גדולים וטובים במקדונלדס, ראו את הסרט החדש "קונג פו פנדה 3" ואז התיישבו במתקנים בפארק ודיברו בחושך.

"תגידו..." התחילה ענבר "אתן במקרה... לא חשוב..."

"מה?" שאלה עמית בהתעניינות.

"תגידי!" המשיכה שיר "לא נצחק! נכון עמית?"

"כן!" היא אמרה "אנחנו מבטיחות!"

"טוב..." אמרה ענבר והמשיכה בהיסוס "אתן... אתן במקרה מאמינות ב... בפיות?..." היא הייתה עד כדי כך לא בטוחה שהקול שלה רעד והלב שלה דפק בחוזקה. שיר שמעה את זה.

"כן!" היא אמרה במהירות. זו הייתה האמת. "אני מאוד מאמינה בפיות! מאז שאני קטנה אני חולמת שיום אחד אני אפגוש פיה קטנה או מלאך..." ענבר חייכה.

"אני חושבת שבכל מקום יש פיות." אמרה עמית בחלומיות "אנחנו פשוט לא מסוגלים לראות אותן!"

"כן..." לחשה ענבר בהסכמה.

שלושת הבנות הביטו לשמיים במשך כל אותו הערב.

לבסוף, כשהגיע הזמן ללכת, הן התחבקו "חיבוק מחבק" וכל אחת פנתה לדרכה. בדרך, לשיר היה זמן לחשוב על השיחה החלומית שהתקיימה קודם לכן בפרטיות. 'אולי באמת יש פיות ומלאכים בכל מקום? אולי אני פשוט לא מסוגלת לראות אותם...' שיר האמינה בפיות מאז שהייתה קטנה והייתה בטוחה שיום אחד היא תפגוש פיה. לא משנה איך!

היא המשיכה ללכת והמחשבה הרגילה חזרה לעקצץ במוחה. שיר תמיד הרגישה שמשהו לא בסדר. משהו לא נראה לה נכון! היא הרגישה שהיא לא שייכת למקום בו היא גרה והיא שם בלית ברירה. הבעיה היחידה הייתה, שהיא לא ידעה לאן היא כן שייכת! ואם היא תדע, איך תגיע לשם?...